הון-שלטון מול ההמון

הציבור הצליח. בשבועיים האחרונים קצרנו הצלחות גדולות ברצף, בזכות זיהוי הנושא החם, המיקוד בו, והפעלת מלוא העוצמה הציבורית, בכל החזיתות. זה התחיל מפרשת החברה לישראל של עידן עופר ומכירת הזכויות לחברה הקנדית פוטאש, והביא לעצירת התהליך. עידן עופר עם המזוודות, לאחר שנתניהו כבר היה בכיסו (הודות ל"דיפלומטיה" של משרד החוץ הקנדי), ואז הצלחנו ללחוץ על לפיד. לאן זה יוביל, אין לדעת, אבל המחטף נבלם. בינתיים, נתניהו טס ללונדון להלוויה של "מגי", ונפגש עם ראש ממשלת קנדה (וכמובן, "רעייתו"). הלחץ נמשך, אבל חרב דמוקלס של הציבור מונפת. השחיתות כנראה תנצח בסופו של דבר, אבל הציבור מתחזק מקרב לקרב. זה המשיך עם פרשת בנק-לאומי ודנקנר. בהלה רבתי במסדרונות בל"ל. בתוך 24 שעות, הספיקה רקפת להוציא מכתב לעובדים, לכנס ישיבות, היו"ר ברודט הוציא הצהרות, אנשי יח"צ מילאו את האולפנים, והופ, פליק-פלאק לאחור, צוקהארה כפולה, נחיתה קשה וכושלת על המזרן. הציבור "אחת" - דנקנר-לאומי "אפס"! ואז בא הטריק. "שמיים פתוחים" שם הקוד למבצע הטעיית הציבור: "שמיים פתוחים". קצת כמו "עמוד ענן", אבל הפעם החזית היא בבית. לפעמים, קרב ההישרדות הפוליטית נערך בעזה, ולפעמים משחקים במגרש הביתי. תחת הכותרת "כרטיסי טיסה מוזלים", התבצע התרגיל של הסחת הדעת הציבורית, מעסקי הגז, מהמכירה של מאגר "תמר" לחברה הרוסית "גזפרום", וההשתלטות על מאגר "לוויתן" (לגביה קבע הממונה על ההגבלים העסקיים שהיא שערורייה). יוזמי המבצע: בנימין נתניהו וישראל כ"ץ. השחקן על המגרש: יאיר לפיד שמחפש "לחם להמונים". הקורבן: הציבור. המרוויח העיקרי: יצחק תשובה שבינתיים מפריח את הגז. מרוויחי משנה: נתניהו וכ"ץ שהצליחו להרכיב ללפיד מוקש נעל ולהציג אותו כמי שדופק את העניים. בסופו של דבר, ממשלת ישראל התחייבה לשלם עבור 98% מהוצאות הביטחון של חברות התעופה הישראליות, ולהוציא, בסופו של דבר, 120 מיליון דולר בכל שנה, מקופת המדינה, כפיצוי לחברות התעופה הישראליות. המשמעות היא, שכרטיסי הטיסה יוזלו במקצת, אבל את ההפרש תשלם המדינה, מכסף שהיא תגבה באמצעות מיסים (גם מהעניים), והכסף הזה ילך למימון הטבה של הוזלת כרטיסי טיסה (על חשבון העניים). תרגיל מוצלח שבו כל מי שלא טס, משתתף במחיר כרטיסי הטיסה המוזלים של מי שכן טס. זו לא טיפשות. זו נבזות. אז מה כן עובד? הציבור הצליח להחזיק את המיקוד בדבר הנכון במשך שבועיים והשיג הישגים. גם מול עידן עופר ופוטאש הקנדית, וגם מול IBD של דנקנר ובנק לאומי. רקפת רוסק-עמינח הזיעה בשיאו של גל הקור הגדול של סוף אפריל, כמו שהיא לא הזיעה בקרב על תפקידה של גליה מאור. הקרב הגדול הבא הוא לא על הורדת בנק-לאומי, ואפילו לא על הלאמת שדות הגז. הקרב הגדול הבא הוא קודם כל על היכולת להתמקד במאבק הציבורי הנכון בכל פעם. לא להתפזר, ולא ללכת שבי אחר סיסמאות כמו "עמוד ענן" או "שמיים פתוחים". שלטון ההון ימשיך להטות את דעת הקהל למקומות אחרים, באמצעות המריונטות הפוליטיות הקרויות בטעות "פוליטיקאים", והציבור מצידו חייב להחזיק את תשומת הלב, לזהות את אירועי "הנה ציפור" של נתניהו/לפיד, ולהתמקד בעיקר. אך ורק בעיקר. לפיד למד את השיעור הזה מצוין. בעת שעלה על הדוכן במליאה על-מנת להציג את התוכנית הכלכלית (תוכניתו הגרועה של נתניהו), הוא עשה ביבי בלי בושה עם "הנה ציפור" משלו. התנגחות עם החרדים תמיד עובדת טוב. בלי זועבי'ז ובלי גפני'ז. והציבור אוהב את ההצגה. "מישהו נותן לחרדים כגמולם". יש הרבה מה לומר על המצב הפסיכולוגי הזה, אבל הוא מובא כאן רק כדוגמה לתכסיס הישן של "הפרד ומשול", או בגרסת ממשלת הביבים: "הנה ציפור". הציבור יצליח או יפול על המיקוד במטרה הנכונה, והפעלת מלוא העוצמה. אחרי עידן עופר, פוטאש הקנדית, נוחי דנקנר, רקפת רוסק-עמינח, דוד ברודט, אלפרד אקירוב, רני רהב והמריונטות הפוליטיות שלהם, הגיע זמנו של האוצר העיקרי העומד כעת בשדה הביזה: הגז!