במקום דיון על תקציב המדינה,
יאיר לפיד סיפק לנו השבוע את מופע הגלדיאטורים החדש. דיון על תקציב לא היה שם. רק מופע חבטות של מתאגרף אלים, הצווח מעל הפודיום, בגרון ניחר, את דף המסרים שמצא בתיקו הישן של אביו המנוח, ומעביר לעולם באינטונציה של טומי את שירו של
בנימין נתניהו: הפרד ומשול.
מופע האיגרוף בזירת הכנסת שודר שוב ושוב, בכל הערוצים, בעוד אדומי הצוואר מריעים בכיכרות למלך החדש השופך את דמם של "הטפילים" (כדברי סגן שר האוצר
מיקי לוי), ובעוד כהי החושים צמאי הדם מנתרים משמחה עבור הוזלה של כל דולר בכרטיסי טיסה, ובזמן ששר התקשורת החדש,
גלעד ארדן, מכריז על הוזלה משמעותית של סמי האדולן התודעתיים בחבילות ערוצי הטלוויזיה.
על הכסף לא שמענו מילה
אף מילה על תוכניתו הכלכלית של בנימין נתניהו, זו שעתידה להפוך להיות תקציב מדינת ישראל של שר האוצר יאיר לפיד. כל הגזירות של נתניהו-שטייניץ נמצאות בתוכנית הזו, ועליה הוסיף לפיד את העלאת המיסים.
מס חברות שהעלאתו תגרור תגובת שרשרת של הורדת הוצאות בידי החברות, משום שחובה עליהן לשמור על שורת הרווח המשועבדת לעגת הזהב הבורסאי. הורדת עלויות משמעה פיטורי עובדים, הורדת משכורות, והעלאת מחירי המוצרים והשירותים באמצעות גלגול חלק מהצמצום בעלויות על הצרכן. תגובת שרשרת שסופה - גל התייקרויות ומובטלים.
מע"מ יפגוש את הציבור בכל מקום בשרשרת המזון, והוא המס הגרוע מכולם, משום שהוא פועל בשני מישורים משלימים במקביל. הוא גם פוגע בחלשים הרבה יותר מאשר בחזקים, וגם מאלץ אוכלוסיות שממילא מתקשות להתפרנס, להיפלט מתוך הכלכלה הממלכתית ולעבור לכלכלה שחורה.
קיצוץ קצבאות הילדים יפגוש את משרד הרווחה ואת משטרת ישראל, ושני אלה יאלצו להעלות את תקציבי העוני והטיפול בפשע.
סעיפי האיוולת של תקציב המדינה יכולים להיכתב באופן כזה רק על-ידי פקידי אוצר מנותקים וחדי-מימד, נטולי הבנה רחבה של הפסיכולוגיה של ההמונים, ומי שעולמם מתקיים רק בספרים עם מספרים.
זה לא הכסף, אלה האנשים
יאיר צודק וטועה בו-זמנית. הוא צודק באבחנה שישנם שני כיסים עם פוטנציאל כלכלי וצריך לגרום להם להיות חלק מן החברה והמשק הישראלי. שתי האוכלוסיות החלשות ביותר הן החרדים והערבים, ושתיהן מקיימות דמוגרפיה שונה אך דומה.
שתיהן מנותקות מהחברה הישראלית הכללית, שתיהן מדברות שפה מוזרה ומולידות הרבה ילדים, ובשתיהן יש נתק בין התפיסה העצמית הבדלנית אל מול החברה הכללית. שתיהן מעוררות אצל הישראלי הממוצע אנטגוניזם, ניכור ורגשי נקמה.
הדרך לליבו של אדם לא עוברת דרך כיסו. את זה אמור היה יאיר לפיד להבין לבד.
האמת צריכה להיאמר. יאיר לפיד אינו האדם שאנו רואים כעת מתפקד כאילו היה שר האוצר של מדינת ישראל. האדם שאנו רואים כעת, שמו אולי זהה לזה של יאיר לפיד האמיתי, אבל זה העתק זול של נתניהו.
אם היה לשר האוצר העונה לשם יאיר לפיד רגע אחד, בשקט, לבד, מאחורי דלת סגורה, בלי טלפונים מצלצלים, בלי יועצים צמודים, ועם יאיר לפיד שאני מכיר מפעם, הוא היה תופס את הראש, מנער מתוכו את בנימין נתניהו, ומשיב לעצמו את האומץ לעשות את הדבר הנכון באמת.
כי הרי זה לא הכסף, את זה יודעת גם ריקי כהן מחדרה. זה לא הכסף. אלה האנשים. מה שהיה (ועדיין) גרוע כל-כך אצל נתניהו זה שלטון הפחד, המשילות באמצעות "הפרד ומשול", זו הראייה של המציאות מבעד למשקפיים הכלכליים, והתעלמות מוחלטת מן האנושיות שמאחורי המספרים. ההזדהות של יאיר עם האוטיזם היא יאיר האמיתי.
האיש שצמח מתוך מסע מפרך שאף אחד לא עשה מעולם, מי שחרש את הארץ במשך שנה, לאורכה ולרוחבה, מי שישב בסלונים ובחצרות ופגש את האזרחים באופן אישי, לא יכול היה להפוך כה מהר מאיש של אנשים ומאמי לאומי, לספסר של מספרים.
אז היום ריקי כהן משלמת יותר, החרדים מקבלים פחות, והסיכוי היחיד לפריצת מעגל השוטים של החברה הישראלית, באמצעות עידוד הסולידריות הפנימית וטיפוח הערבות ההדדית, הפוטנציאל הזה נדם.
אדומי הצוואר מריעים למלך החדש המכה באויב החדש-ישן.
הפוך יאיר, הפוך!
