החיזבאללה מביס את אהוד ברק

המגעים עם סוריה עלו על שרטון, למרות שרבין הפקיד בידי שר החוץ האמריקני, וורן כריסטופר, כתב התחייבות, להחזיר את כל רמת הגולן לסורים, עד שפת הכנרת, אם תהיה הסכמה בשאלות הביטחון, המים והיחסים הדיפלומטיים. לפי ראש אמ"ן, אורי שגיא, הכישלון נבע מטעויות שביצעו כריסטופר והשליח של הנשיא קלינטון למזרח התיכון, דניס רוס, באוגוסט 1993, שכתוצאה מהן נעלב נשיא סוריה, חאפז אסד.³⁶⁹ לא ניתן להוכיח את עלבונו של אסד, אם אכן היה, ואת הקשר של אותו עלבון לקטיעת יוזמת השלום של רבין וברק עם סוריה. לעומת זאת ניתן להוכיח שלאסד הייתה סיבה צבאית טובה לא לקפוץ לעגלת השלום: החיזבאללה – שלוחת הגרילה של סוריה ושל אירן בחזית מול ישראל – זכה אז להישגים גדולים בעימותים עם צה"ל בדרום לבנון. רבין וברק יזמו את מבצע "דין וחשבון" שבוצע בשבוע האחרון של יולי 1993, מבצע שנועד להכריע את החיזבאללה, ושבו הוטלו על כפרים לבנוניים מצפון לרצועת הביטחון כשלושים אלף פגזים ארטילריים וכאלף פצצות וטילים מן האוויר.³⁷⁰ לפי נבי אבו רפא, דרוזי לבנוני שפיקד על החטיבה המזרחית של צד"ל, "מבצע 'דין וחשבון' הוציא את השד השיעי מן הבקבוק. עד אז הייתה התנגדות לצה"ל בעיקר במחנות הפליטים הפלשתינים. מבצע 'דין וחשבון' שפגע בתושבים השיעים של הדרום דחק אותם לזרועות החיזבאללה. זה היה מהלך אווילי של ישראל, כי עד אז חלק גדול מחיילי צד"ל היו שיעים, ורוב מנהיגיהם היו מעוניינים בשלום, התנגדו לטרור ולהשפעה סורית ואירנית. אחרי 'דין וחשבון' הייתה לנו תחושה שצה"ל נוטש אותנו ומתכוון לסגת מדרום לבנון, בהסכם עם סוריה בתיווך גרמני. דובר אז שישראל תיתן לסורים חופש פעולה בלבנון, ובתמורה הסורים יתנו לישראל חופש פעולה מול הפלשתינים. קצינים יהודים בכירים יעצו לי אז לעזוב את צד"ל".³⁷¹ ביום חמישי 19 באוגוסט, תשעה-עשר יום לאחר תום "דין וחשבון", הרגו לוחמי החיזבאללה שבעה לוחמי "גולני", מפנה פצצות אחד וגשש אחד. למחרת קבע הרמטכ"ל לשעבר, חבר הכנסת רפאל איתן, בראיון עיתונאי: "את הרמטכ"ל [ברק] היה צריך להחליף שלשום. אני הצבעתי נגדו בממשלה. אני מכיר אותו יותר טוב מכם, וזהו".³⁷² ראש הממשלה לשעבר וחבר הכנסת אז, יצחק שמיר, האשים את ברק בפוליטיזציה ובהתקרנפות כדי לזכות במשרה בכירה לאחר השחרור: "הרמטכ"ל צריך לפתור בעיות הביטחון ולמצוא פתרונות לטרור במקום לשיר שירי הלל לאסד... רמטכ"ל בכל צבא אחר, אילו היה מתבטא כפי שהתבטא הרמטכ"ל שלנו על ראש מדינת אויב, לא היה נותר על-כנו".³⁷³ האירוע הזה היה הקש ששבר את גב הגמל. רבין התמוטט! אמונו ביכולתו של צה"ל לגבות מטרות מדיניות התחלף בהיסטריה, והוא אישר לשר החוץ שמעון פרס לחתום על מסמך העקרונות שהביא להסכם אוסלו. למחרת, ב-20 באוגוסט 1993, נחתם לראשונה מסמך העקרונות של אוסלו שליצירתו התנגד רבין בתחילת התהליך. אילו הבין רבין את משמעות ההתרחשויות, היה עליו לסיים את שירותו של ברק כרמטכ"ל ולהנהיג מהלך שיביא לשינויים יסודיים בצה"ל. אבל רבין לא הבין, שהרי הוא עצמו הגיע למעמדו בעזרת מיתוס הביטחון, למרות שבמשך כל ימי חייו לא זכה להישג צבאי אחד, ואפילו במלחמת ששת הימים המהוללת לא הוא פיקד בפועל על צה"ל במלחמה, אלא סגנו חיים בר-לב. הברית בין רבין לברק הייתה "ברית נכשלים", של שמור לי ואשמור לך. כל אנשי מערכת הביטחון שלא חשפו את הברית הזאת, שותפים לכישלונותיה ואחראים לתוצאותיה. הם נקטו בדרך הזאת גם כדי למנוע חשיפה של מחדליהם וכישלונותיהם שלהם עצמם, וגם משום שההימור על ברק הבטיח תגמולים יפים. העונש לא איחר לבוא: בפברואר 1994 ביצע ד"ר ברוך גולדשטיין את הטבח במערת המכפלה: ראש הממשלה ושר הביטחון היה יצחק רבין, הרמטכ"ל היה אהוד ברק, אלוף פיקוד המרכז היה דני יתום, ומפקד האוגדה באזור היה שאול מופז – שלושת האחרונים שירתו בעבר בסיירת מטכ"ל. ועדת שמגר, שחקרה את האירועים, חשפה תקלות חמורות מאוד בתפקודו של צה"ל ושל השב"כ באותה פרשה. חשיפה זאת לא הביאה לתחקיר יסודי ולהפקת לקחים, כי האחריות לכשל המערכתי ההוא רבצה על כתפי רבין וברק. ברק קיבל מדן שומרון צבא גרוע שהאינתיפאדה שחקה אותו, והוא השאיר לסגנו, אמנון ליפקין-שחק, שהחליף אותו, צבא גרוע יותר, שאינו מסוגל לגבות את המטרות הלאומיות, ושהלוחמה הזעירה בחמאס ובחיזבאללה קעקעה אותו. ניתן לאפיין את תפקודו של ברק כרמטכ"ל בארבעה אירועים: פרשת צאלים ב'/שיח אטד בנובמבר 1992; נפילת שבעה חיילי גולני, גשש אחד ומפנה פצצות אחד בדרום לבנון ב-19 באוגוסט 1993, שבגינה נענה רבין ללחציו של פרס להכיר באש"ף תוניס ובערפאת, ולחתום על הסכם אוסלו; הטבח במערת המכפלה ב-25 בפברואר 1994 ובריחת חיילי "גבעתי" ממוצב שהותקף על-ידי אנשי החיזבאללה, בדרום לבנון, בסוף אוקטובר 1994. אירועים אלה ורבים דומים להם מצביעים על הכשרה לקויה של קצינים בצה"ל, לכל אורך שרשרת הפיקוד, כבר מקורסים למפקדי כיתות, דרך בה"ד אחד, פו"ם [פיקוד ומטה], והמכללה לביטחון לאומי. כפי שהתפרסם, מפקד בורחי "גבעתי" היה אחד מחמישים הקצינים המצטיינים בצה"ל ביום העצמאות באותה שנה. אי-אפשר לטעון שמדובר לגביו בכשל אישי-נקודתי. רוב קציני צה"ל לא הבינו שלא ניתן לשפר את הכשרת הקצינים ואת תפקודם ולהעביר את צה"ל מתרבות של חשיבה פרימיטיבית, נוסח האלף השלישי לפני הספירה, המבוססת על ניסיון אישי ושכל ישר, לחשיבה שיטתית, נוסח סוף המאה העשרים, המבוססת על אינטלקטואליצזיה של נתונים ומציאויות. כדי לשלוט במצבים יש להבין את אבני היסוד שלהם, וזאת לא ניתן לעשות בפרדיגמה הצבאית שרווחה ושעדיין רווחת בישראל. היו לי עם ברק שיחות אחדות על כך והוא הסכים איתי והתחייב לחולל את הרפורמה החיונית כשיהיה רמטכ"ל. התחייב, ולא עמד בהתחייבותו, לא רק כרמטכ"ל, אלא גם מאוחר יותר, כראש ממשלה ושר ביטחון. אהוד ברק אכזב, לא רק משום שלא חולל את אותה הרפורמה שהצליח לחולל הגנרל שרנהורסט בצבא הפרוסי בתחילת המאה התשע-עשרה - למרות שברק הוזהר כי אם לא יחולל אותה, צה"ל יתפרק - אלא שאף לא נקט אפילו בשום אמצעי כדי להאט את ההתפרקות, וזאת עקב שיקולי שרידותו וקידום הקריירה שלו. לפני שפרש מצה"ל, תהה ברק באוזני חברים בלשכת הרמטכ"ל, איך מגיעים להנהגת המדינה³⁷⁴ ומה עליו לעשות כדי לכבוש את לבותיהם של חברי מפלגת העבודה.

ב-1 בינואר 1995 השתחרר ברק מצה"ל. ביולי אותה שנה מינה אותו רבין לשר הפנים. לאחר שנרצח, מינה אותו ראש הממשלה החדש, שמעון פרס, לשר החוץ, ובתפקידו זה הוא נפגש עם יאסר ערפאת בכנס שרי החוץ של ארצות הים התיכון, בברצלונה. ברק סיפר שערפאת אמר לו: "חיכיתי לפגישה הזאת... העמים שלנו עברו הרבה, וצריך לראות איך מקדמים את השלום". לפי ברק, ערפאת "היה ידידותי מאוד".³⁷⁵ זרע הפורענות נזרע: בעוד שברק האמין כי הוא קנה את ליבו של ערפאת, כמו שקנה את ליבם של רוב הישראלים, מסתבר במבט לאחור כי ערפאת עבד על ברק באותן שיטות שברק עבד על אחרים. כמנהיג המיועד של מפלגת העבודה, אחרי תקופת ביניים של שמעון פרס, התחזקה בלבו האמונה כי הוא יביא שלום על ישראל. בבחירות לכנסת הארבע-עשרה ולראשות הממשלה ניצח בנימין נתניהו את שמעון פרס. ברק היה לחבר-כנסת באופוזיציה. בבחירות המקדימות ליו"ר מפלגת העבודה ביוני 1997 הוא נבחר ליו"ר המפלגה. חודש אחרי כן הוא נפגש עם יאסר ערפאת במחסום ארז. ערפאת אמר לברק: "אנו רואים בך את יורשו של יצחק רבין, השותף שלנו לשלום של אמיצים. אתה מעורר בנו אמון ועידוד, בייחוד ביחס לסיכוי תהליך השלום".³⁷⁶ מניתוח תפקודו של ברק כראש האופוזיציה וכראש הממשלה, עד שאריק שרון הביס אותו בבחירות לראשות הממשלה בשנת 2001 (ראה להלן), דומה כי דברי החנופה של ערפאת, ואחר-כך של נשיא סוריה ושר החוץ שלה (ראה להלן) הניעו את ברק להאמין כי הוא נשלח מטעם ההשגחה לסיים את הסכסוך היהודי-ערבי. חוכמה גדולה לא הייתה משולבת באמונה זאת ונזקים רבים היא עוללה למדינת ישראל. כחודש אחרי אותה פגישה, אמר ברק לנציגי סיעת העבודה בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת, כי הוא מציע להניע מהלך מדיני שיביא ליציאה מדורגת של צה"ל מלבנון, במסגרת הסכם, בערבות סורית ובתיווך אמריקני. הוא הדגיש שאין הוא מתכוון לנסיגה חד-צדדית. רוב המשתתפים התנגדו. בנימין בן-אליעזר אמר שאין סיכוי שהסורים יסכימו, ושנסיגה מלבנון פירושה הפקרת תושבי הצפון למתקפות של החיזבאללה.³⁷⁷ ב-21 בדצמבר 1998 הצביעה הכנסת בקריאה שלישית על פיזורה. התחילה מערכת הבחירות לראשות הממשלה, בין נתניהו וברק. לפי ראש הלשכה של ברק, הן כסגן רמטכ"ל, כרמטכ"ל וכראש ממשלה (עד שהתפטר), אלוף משנה בדימוס, חיים מנדל שקד, ברק מחשיב את עצמו כאישיות היסטורית בסדר גודל של וינסטון צ'רצ'יל, נלסון מנדלה ומיכאיל גורבצ'וב – אנשים שחוללו מהפכות היסטוריות. "הוא אמר ש'את בן-גוריון זוכרים כי הוא הקים את המדינה, את מנחם בגין יזכרו כי הוא הביא להכרת הערבים במדינת ישראל. רבין הביא שלום עם ירדן. עוד הסכם! אם לא היה נרצח היה אפיזודה חולפת. את הבא יזכרו בגלל סיום הסכסוך במזרח התיכון'. רוח אלוהים שרתה עליו. בא לו רעיון שהוא נבחר להושיע את ישראל, להביא את השלום. הוא אמר: 'אם אינני מביא לסיום הסכסוך במזרח התיכון, לא מעניין אותי להיות ראש ממשלה. יש דברים אחרים יותר מעניינים".³⁷⁸