עכשיו הם מתעוררים/מתעוררות. "חמישה גברים מול אישה אחת", נזעקים כולם ומתכוונים למופע האימים ב"אולפן שישי" מול מרב מיכאלי בעניין
עמנואל רוזן. עוד קודם נזעקו כשהתברר שספינת הדגל של חדשות ערוץ 10 תורכב רק מגברים, והמנצח עליה יהיה רוזן עצמו. לפתע זה בולט, צועק מדי.
לא באתי להוסיף על אינספור העדויות. השיח הציבורי רווי בהן, וטוב שכך. עוצמת הדציבלים מבטיחה אולי שזהו קו פרשת המים בנושא ההטרדות המיניות, לכל הפחות בתקשורת.
אבל הרעש הגדול המחיש אמת עגומה אחרת, שבגינה התקשורת אינה רועשת: ההדרה הנשית מחווירה עשרות מונים אל מול ההדרה הפוליטית המתמשכת. ההשתקה הקבועה של רוב הציבור, שהפכה מושכל ראשון אצל שוחרי
חופש הביטוי - חופש המוקנה רק להם ולבני מינם הפוליטיים - היא שחיתות נוראה לא פחות.
כי מהי הטרדה מינית, אם לא השתקת הקול האישי,
הדרת האישה מזכויותיה ומכבודה והחפצתה לכדי אובייקט? האם אין הדבר חל ביחס התקשורת לקול הרוב בציבור? האם התקשורת אינה משתיקה את קול הרוב השמרני, מדירה אותו מזכויותיו ומחפיצה אותו לכדי אובייקט לסיקור ולהגחכה, לטרלול ולשליטה?
אותם אנשים, אותו מבט
יש לא מעט נשים בתקשורת האלקטרונית, חלקן בעמדות בכירות מאוד (
יונית לוי,
דנה ויס,
אילנה דיין,
רינה מצליח,
ענת דוידוב, טלי ליפקין-שחק, נורית קנטי,
קרן נויבך - אם למנות מקצתן); הן משפיעות על סדר יומנו ומנווטות את תוכניותיהן בהתאם להשקפתן הפוליטית והתרבותית. בניגוד להצהרות חלקן - הן ממש לא מהאו"ם, אלא נוקטות עמדות ברורות במחלוקת הפוליטית והתרבותית. למרבה החרפה, כולן נמצאות - במוצהר ובמשתמע - בצד אחד ברור של המפה הפוליטית. נחשו היכן...
לעומתן, אין כמעט עיתונאים בעלי עמדות שמרניות/ימניות, ובוודאי לא בעמדות השפעה כמו הנשים שהזכרתי. מדובר על מיקרופונים - מגישים ומראיינים שישאלו שאלות אחרות ויעלו נושאים שונים מ"המקובל". אין ולוּ תוכנית אקטואליה אחת בזמן שיא, המנוהלת או מוגשת בידי שדרן שמרן או ימני. אפילו אחת! והחרפה הזאת לא זוכה אפילו למצמוץ.
אז מחזה של חמישה גברים מול אישה אחת (מרב מיכאלי) נראה ברוטלי, אבל מאות אנשי שמאל ונשות שמאל בתקשורת הישראלית מול כמעט כלום מהצד האחר - דבר יום ביומו - זה בסדר?! אם אנשי ערוץ 10 חושבים להצליח עם המגזין החדש שלהם רק באמצעות העתקת אותה מתכונת פוליטית ותרבותית מערוץ 2, הם עשויים להתאכזב. אין הבדל בין האולפנים. אותם אנשים, אותו מבט חד-סטרי על המציאות.
צדק תקשורתי - ל-כ-ו-ל-ם
נחזור ל"אולפן שישי". לכאורה, מה הבעיה בהצבתה של מיכאלי מול החמישה - וכי אברמוביץ' או שטרסלר אינם יכולים לייצג את הצד הנשי? מה לצדק ולמגדר? האם גברים אינם יודעים מה צודק בתביעה הנשית לכבוד ולשוויון? אהה. לא דומה מי שבדידה הווה עובדא, מי שחוותה בעצמה את חרב ההטרדה, למי שרק שמע על כך. במקרה שגבר מואשם בפגיעה בנשים, עולה סוגיית יחס הגברים בתקשורת כלפי עמיתותיהם; אנו מבינים שעדותם והתייחסותם נוגעת בדבר ולכן אמינותם נפגעת. וזה במקרה שבו אין שום מחלוקת בציבור בדבר פגיעתה הרעה של ההטרדה המינית או גרוע ממנה.
מדוע איננו גוזרים אפוא גזירה שווה גם ביחס לסוגיות היסוד המפלגות ומפרקות את החברה הישראלית זה שנות דור? מדוע אנחנו סומכים על הנוגעים בדבר, שיציגו בפנינו תמונת מציאות מהימנה ויפרשו עבורנו בהגינות וללא משוא פנים גם עניינים שהם עצמם עוינים להם? והאמת, מה יהא עליה? הנה דוגמה קטנה מני מאות: האם היינו מסכימים לשמוע פרשנות יומית על התמודדותה של ישראל ביהודה ושומרון רק מפיו של
יריב אופנהיימר, מזכ"ל
שלום עכשיו? מובן שלא. אז מאברמוביץ' כן?
אפשר לראות כיצד פרשת עמנואל רוזן אינה יורדת מסדר היום, ובצדק. אבל הבו לנו עוד צדק. צדק תקשורתי לכל.
