תחילת הזריעה

בְּעֶרֶב יוֹם שָׁאַלְתִּי לִשְׁלוֹמֵךְ מִשַּׁשְׁתִּי אֶת הַדֹּפֶק, לְהוֹרִיד אֶת לַחַץ דָּמֵךְ וְלִשְׁלֹחַ חַיְדַּקִּים טוֹבִים שֶׁיִּלָּחֲמוּ בַּכּוֹלֶסְטֶרוֹל הָרַע שֶׁלָּךְ. זה שיר בקשה ותפילה. דמות נשית חולה, שאליה מתייחס הדובר. השיר הקצר מלמד על אופיו של הדובר, שמבקש לעצמו כוחות לרפא את מחלתה של הדמות הנמענת. הוא מבצע פעולות שמתאימות לאחות רפואית או לרופא. הפעולות הללו מתחילות מן הדרישה לשלומה של הדמות הנשית. אלה ניסיונות של דובר הדואג לדמות שאליה הוא פונה. בסיום השיר מבינים שהמחלה היא פעילות בדם, כל פעולתו של הדובר - ניסיון להרגיע. הוא מבקש להיות מי שישלח את החיידקים הטובים שיילחמו בכולסטרול הרע. השיר מצטיין בפשטות, מרוכז ומהודק. אין בו מילים מיותרות ואף שהוא מצומצם, יש בו חריזה חלקית, פנייה בגוף שני, קרבה רבה וניסיון להגן, לרפא, לסוכך ולהרגיע. השיר אוניברסלי ויכול להתאים לסיטואציות רבות: אם ובנה. אוהב ואהובה.

ריאיון

• ספר על החשיפה הראשונה שלך. אני מבינה שזו הייתה בגיל צעיר, מה פרסמת והאם אתה חושב שאלה היו שירי בוסר?

• ספר שיריי הראשון, "שיר השירים אשר ליאיר", יצא לאור בהיותי בן 17 וכולל שירים שכתבתי מגיל 13 עד 16. הספר יצא לגמרי במקרה בעקבות תחרות שירה שזכיתי בה באחד המקומות הראשונים. ברור שממרחק השנים שהשירים של "שיר השירים אשר ליאיר", נראים לי בוסריים-משהו, אם כי יש שם כמה שירים חזקים במיוחד. ושיר אחד מתוך הספר, "קצת אחרת", אף הולחן בידי יוני גבריאל.

• בימים אלו פרסמת את ספרך "תחילת הזריעה", וזאת לאחר שתיקה הולכת ומתמשכת של משורר, הייתי אומרת שזו התחלה מאוחרת, מעין בגרות והבשלה. לאן נעלמת כמשורר במשך 20 שנה, מה פשר השתיקה הארוכה ומה משיב אותך למעמד הזה של המשורר? ובכלל, האם אתה מרגיש משורר או שזהו תואר כבד מדי?

• אנסה לענות על השאלות לפי הסדר. ראשית, אדם הכותב שירים לא יכול לשתוק. אני כותב שירים מגיל 12 ומעולם לא חדלתי מכתיבת שירים. כלומר, אולי לא פרסמתי ספר במשך 20 שנה, אבל בהחלט כתבתי ואני כותב כל הזמן הזה, ובעידן המרשתת גם מפרסם באתרים שונים ובפייסבוק כמה משיריי. לעניות דעתי, משורר זה לא מקצוע, אלא תכונת אופי, אדם נולד עם תכונות אופי של משורר. האם אני משורר? לאה גולדברג משוררת, חיים נחמן ביאליק משורר, נתן אלתרמן משורר, ואני? אני כותב שירים. אני בהחלט לא מתעורר בבוקר בהרגשה: אני משורר. ממש לא. לכתוב שירה זה צורך, זו לא מקצוע, ובוודאי לא פרנסה.

• כיצד נולד שיר? מה מוביל לחוויית הכתיבה?

• אינני יודע כיצד נולד שיר אצל כותבים אחרים, אני יכול לספר על עצמי. שיר נולד אצלי בשתי דרכים עיקריות: מילה או משפט שעולים בראשי ומתפתחים לשיר; רעיון כללי שעולה לי ואני מפתח אותו לשיר. בכל מקרה, אצלי השיר מוביל אותי ולא אני אותו, רוצה לומר: כשאני מתחיל לכתוב שיר אני זורם עם הכתיבה ונותן לשיר להכתיב לי את תחילתו, אמצעו וסופו. מובן שבסיום הכתיבה אני עורך את עצמי אם יש צורך. כאמור, הכתיבה היא צורך, ולכן יש תקופות פוריות יותר ויש תקופות פוריות פחות. יש תקופות שאני מרגיש צורך עז לכתוב, ויש תקופות אחרות שממש לא. הינה, מאז שהשקעתי את כל כולי בהוצאת ספר השירים החדש, לא כתבתי ולו שיר אחד. כתבתי רעיונות לשירים, משפטים לשירים, אבל לא שירים שלמים וגמורים.

• האם אתה מושפע ממשוררים אחרים? אילו משוררים נחשבים טובים בעיניך?

• ודאי שיש השפעה, כל יוצר ואמן (משורר, מלחין) מושפע מקודמיו ולכל אמן יש דמות המשפיעה עליו יותר מכל. משוררים טובים בעיניי, הם כמובן לאה גולדברג ונתן אלתרמן מהדורות הקודמים. בימינו יש מצאי רב, רב מדיי, של משוררים ושירים, במיוחד בפייסבוק, עד שאתה טובע בים המילים והשירים. לכן אינני יכול לשפוט לפי משורר, אלא לפי שיר: שיר שמדבר אליי ומוצא חן בעיניי, שיר שנוגע בי ומרגש או שיר שלא עושה לי דבר. אבל אם אנסה למצוא משוררים טובים בימינו, אני יכול לציין את לורן מילק כמשוררת מוכשרת ואת מי שאייר את ספרי, האמן והמשורר יוני גבריאל. בתחום שירי הילדים אני בהחלט יכול לומר שהמשוררת שיבולת ברזני מעולה, שירי הילדים שלה מכבדים את הילד ומגלים הבנה ואהבה עצומה לעולמם של הילדים.

• מה אתה מאחל לספר בעולם הזה? האם אינך חושש לעתידו? היש לך עצות לקידום השירה?

• הרבה מספידים את הספר המודפס, ואני אומר: אל תמהרו להספידו. אין כמו ספר מודפס ממשי, מוחשי ואמיתי לדפדף בו ולקרוא מתוכו. חוויית הקריאה מספר מודפס היא אמיתית, מרגשת, סוחפת וכנה, הרבה יותר מספר מקֻוון או מקריאה ממכשירים מתוחכמים יותר ומתוחכמים פחות. הספר המודפס לעולם לא יחליף את המקֻוון, ושניהם יחיו בכפיפה אחת, וידורו בשלום בדירת השירה והסיפורת.

• אני חושב שאפשר, רצוי וחובה לקדם את השירה בישראל. בזמני הייתי פעיל בחקיקת חוק המשוררים והשתתפתי כמה וכמה פעמים בישיבות שהתקיימו בכנסת, עד שפרשתי כי חששתי ממהלך העניינים שהחוק לא יוביל למשהו חיובי ונכון. אני כבר לא מצוי ברזי החוק, אבל ממה שאני זוכר, הוחלט בזמנו שלא להגדיר מיהו משורר. ואני אומר: אם לא מגדירים, לשם מה צריך חוק? הרי הצורך בחוק המשוררים נוצר, למיטב הבנתי, בדיוק בגלל זה, ואם נמנעים מלהגדיר מיהו משורר, אז אפשר להשאיר את המצב כפי שהוא. כשהשתתפתי בדיונים, העליתי כמה וכמה רעיונות לקידום השירה, אבל למיטב ידיעתי, שום רעיון לא התקבל.

כְּשֶׁהַשֶּׁקֶט מְדַבֵּר אַתָּה פִּתְאֹם שׁוֹמֵעַ אֶת הַיֹּפִי הַבּוֹקֵעַ מִמֵּיתָרֵי הַחֶדֶר הַסָּגוּר פִּתְאֹם אֵין רַעֲשֵׁי רֶקַע מְזַמְזְמִים בְּצִפְצוּף טוֹרְדָנִי בִּלְתִּי פּוֹסֵק וְאֵין מַבְּטֵי פְּלִיאָה, הִשְׁתָּאוּת אוֹ שִׁמָּמוֹן רַק יֹפִי זַךְ, חֵן שׁוֹלֵט וְעָרֵב מָלֵא רֹגַע וְהַרְגָּשַׁת בִּטָּחוֹן. השיר היפה הזה מבטא הרגשה חד-פעמית וזה כל יופיו של השיר. השיר מאפיין את רגע הלכידה של הרגשת הביטחון, רגע שבו השקט מתחיל לדבר. בתמונה מטפורית שבה השקט יכול לדבר, יש אוקסימורון. לדובר יש יכולת לקלוט את היופי הזה שמתעורר כשאין רעשי רקע. השיר רצוף ניגודים וביטויים שצריך לסמן בהבלטה. לשקט האוקסימורוני של השיר יש מקום שבו הוא מופיע, הוא נמצא בתוך חדר שרק לפני שעה קלה היו בו רעשים טורדניים וכעת, כשמגיע השקט, הוא גואל את האווירה ההופכת לחגיגית, ליפה, למרגיעה. וזהו יופיו של היוצר שיודע גם לבחור בעצמו את שיריו הקצרים המינוריים שיש בהם עָצְמה וקול שקט עם המון ביטחון. יאיר בן-חור יוצא לדרכו הארוכה כמו בשיר של החיפושיות כשהוא נושא עימו מטען עשיר של ידע, ניסיון חיים ואהבה רבה לכתיבה. תחילת הזריעה היא תחילתה של תקופה חדשה בחייו של הכותב, הוא פוסע אליה מלֻווה באנשים נאמנים האוהבים אותו ואת עשייתו.