כבר מזמן ידענו, ואף התרענו על כך לא אחת, שהמדינה הזאת מתפוררת מבפנים, שהיא מחריבה את עצמה לדעת; גם אשתקד, ברשימה לפרשה זו, רמזנו לכך בהקשר לפינוי (שהיה מתוכנן) של גבעת האולפנה בישוב בית אל; מאז הגבעה פונתה ובחודשים האחרונים התגברו "הפרות הסדר" כלומר פעולות הטרור של הפלשתינים. והיהודים, כולל החיילים, נדרשים להבליג, "להכיל" את ההתקפות ולא להגיב, לספוג את הפגיעות ואת ההשפלות ולהתאפק, לכלוא בתוכם את הרצון ואת הצורך הכי בסיסי לכל נברא, להפעיל התגוננות פעילה אל מול החפצים לפגוע בו. והדרישה הזאת מהמותקפים, שחס וחלילה לא יעזו להתגונן, נועדה להבטיח שחס וחלילה לא ייפגע איזה טרוריסט במסווה של פורע. בשבועות האחרונים כבר עולה זעקת המותקפים, כולל החיילים, מהשטח. הציבו אותם שם עם נשק, אבל אוי ואבוי למי שיעז להשתמש להגנתו, בנשק שבו צויד...
עד כאן דיברנו על אבדן הביטחון ברמה הכי בסיסית, אל מול פורעים מן החוץ, אבל הרי במקביל מתחולל כאן גם תהליך מואץ של ערעור הביטחון הפנימי ולאחרונה הוא מתבטא ברציחות סתמיות בהיקפים שלא ידענו בעבר. לא אחת דיברנו גם על ההתפוררות החברתית, שלעניות דעתי היא מושתתת על העדר יעדים מוגדרים שאליהם חותרת המדינה, וממילא העדר מכנה משותף בין ציבורים שונים במדינה. אין מכנה משותף כי אין הסכמה על יעד משותף; ונא לא להציע את עצם קיום המדינה כיעד משותף, כי עינינו הרואות שבקצות המחנה חותרים בגלוי לביטול האורגן הזה ששמו 'מדינת ישראל' ובחלק נכבד מהמקרים עושים זאת במימון מלא של המדינה, במסווה של חופש אקדמי כמובן. והרי הניסיון מלמד שהשקפת עולם שעד אתמול נתפסה כקיצונית, הזויה ואף בלתי חוקית במדינת ישראל, היום היא במרכז הקונצנזוס.
העדר שורשים ויעדים
לעניות דעתי, לתופעות הנ"ל יש שורש משותף אחד והוא הָהֶעְדֵּר, העדר שורשים וממילא גם העדר יעדים; קצת מצחיק להתייחס אל הֶעְדֵּר כאל מציאות, כאל שורש של משהו, אבל לעת עתה לא מצאתי הסבר טוב יותר. רק העדר השורשים יכול להסביר את התנהלות קובעי ומבצעי המדיניות אצלנו, מראש הממשלה ועד אחרוני קציני הצבא והמשטרה בבסיס כלשהו. ניקח לדוגמה משהו טרי, מאתמול,
כותרת בחדשות: "נתניהו לקרי: מעוניין להתניע את תהליך השלום". אני מודה שההגדרה היחידה שעולה לי בראש לאמירה הזאת היא שזו 'אמירה מטופשת'. הרי מר נתניהו יודע בלי ספק איזו
הצעה נדיבה הציע קודמו ליו"ר הרשעות הפלשתינית, והוא גם יודע שאותה נדיבות מופלגת לא סיפקה אותם, אז מה מניע אותו לחשוב שדווקא הוא יצליח במקום בו נכשלו כל קודמיו?
אפשר להאריך עוד ועוד בשאלות נוקבות ובתהיות על אודות המצב אליו הידרדרנו בשנים האחרונות, אבל לא נעשה זאת כי זה חסר תכלית. שכן מי שמתעקשים להגדיר כ"טרור יהודי" את הכתובות של תג מחיר, בעוד את יידוי האבנים של הפלשתינים הם מגדירים כהתפרעויות של ילדים – מעידים על עצמם שהם מנותקים מהמציאות, שהם חיים במציאות דמיונית שיצרו לעצמם בדמיונם הכוזב, וממילא אין סיכוי שישתכנעו מדברים של טעם. אז נעבור להתבונן בפרשת השבוע בְּהַעֲלֹתְךָ, בניסיון למצוא ולהציע מזור לתחלואים הקשים של המדינה הזאת. ולא בניסיון לשכנע את הנ"ל כי, כאמור, זה חסר תוחלת, אלא בניסיון להעלות לתודעה שיש דרך אחרת, שיש פתרונות למצוקות. הפרשה פותחת בהנחיות לאהרון הכהן [במדבר ח']: בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת.
בהמשך, הפרק הראשון בפרשה עוסק בהכשרת הלויים לעבודת הקודש: [ה] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ו] קַח, אֶת-הַלְוִיִּם, מִתּוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְטִהַרְתָּ, אֹתָם. [יד] וְהִבְדַּלְתָּ, אֶת-הַלְוִיִּם, מִתּוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהָיוּ לִי, הַלְוִיִּם. [טו] וְאַחֲרֵי-כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם, לַעֲבֹד אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וְטִהַרְתָּ אֹתָם, וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה. [כב] וְאַחֲרֵי-כֵן בָּאוּ הַלְוִיִּם, לַעֲבֹד אֶת-עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד, לִפְנֵי אַהֲרֹן, וְלִפְנֵי בָנָיו: כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה עַל-הַלְוִיִּם, כֵּן עָשׂוּ לָהֶם. אשתקד הזכרנו את העובדה ששני הפרקים הראשונים בפרשה מייצגים התקדמות מתמדת. בפרק השלישי מתוארת בפירוט היציאה למסע הראשון מהר חורב בדרך לארץ המובטחת, ואחרי המסע מתחילות הצרות עם המתלוננים וכו'. כעת נתבונן בתחילת הפרק השני בפרשה, וננסה להבין את הרעיון ואת המסר הצפון בו עבורנו.
לבקש את המירב
[פרק ט'] [א] וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְמִדְבַּר-סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן--לֵאמֹר. [ב] וְיַעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַפָּסַח, בְּמוֹעֲדוֹ. בשנה שעברה ממצרים חגגו את הפסח, אבל זה היה בחיפזון ובדריכות כי מיהרו לצאת ממצרים. כעת נמצאים במדבר, מיד לאחר חנוכת המשכן, ויש הרבה זמן לעשות את הפסח בלי לחץ. רש"י מתעכב על ציון הזמן שבו נאמר הציווי: בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן ומזכיר לנו כי הספר כולו נפתח בציון זמן מאוחר יותר, בחודש השני: [א] וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד: בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לֵאמֹר. אז מדוע לא הובאו הדברים על הסדר? מכאן לומדים שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה. ממשיך רש"י ושואל: ולמה לא פתח בזו? מפני שהוא גנותן של ישראל, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד.
המפרשים תוהים איזו גנות יש כאן לישראל, הרי בפרשת בֹא, על הפסוק [שמות י"ב, כ"ה]: [כה] וְהָיָה כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם--כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר; וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. רש"י עצמו אומר: תלה הכתוב מצוה זו בביאתם לארץ; ולא נתחייבו במדבר אלא בפסח אחד שעשו בשנה השנית על-פי הדבור. וחוץ מזה, הרי ידוע שארבעים שנה במדבר לא מלו את בניהם והכתוב אומר [שם, שם, מ"ז]: וְכָל-עָרֵל, לֹא-יֹאכַל בּוֹ. אסור להקריב הפסח אם ערלים או טמאים, אז איזו גנות יש בכך שלא הקריבו פסח במדבר? המפרשים נדחקו לפרש את רש"י באופנים שונים, אבל כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' מציע דרך חדשה להבין את רש"י; התורה מספרת לנו שאכן עשו את הפסח: [ה] וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בֵּין הָעַרְבַּיִם--בְּמִדְבַּר סִינָי: כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה', אֶת-מֹשֶׁה--כֵּן עָשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אבל היו גם כמה חריגים שהיו מנועים מלהקריב.
[ו] וַיְהִי אֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, וְלֹא-יָכְלוּ לַעֲשֹׂת-הַפֶּסַח, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אַהֲרֹן--בַּיּוֹם הַהוּא. [ז] וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה, אֵלָיו, אֲנַחְנוּ טְמֵאִים, לְנֶפֶשׁ אָדָם; לָמָּה נִגָּרַע, לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ, בְּתוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. על-פי דין, הם היו פטורים מקרבן פסח, אבל הם לא חיפשו הקלות ולא רצו להיות יוצאי דופן, הם טענו לָמָּה נִגָּרַע, רצו לעשות את המצווה כמו כל היהודים. משה לא ידע מה להשיב: [ח] וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, מֹשֶׁה: עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה, מַה-יְצַוֶּה ה' לָכֶם. והקב"ה נענה להם וקובע להם חג ייעודי, פסח שני: [ט] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [י] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי-יִהְיֶה-טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם, אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם, וְעָשָׂה פֶסַח, לַה'. [יא] בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, בֵּין הָעַרְבַּיִם--יַעֲשׂוּ אֹתוֹ: עַל-מַצּוֹת וּמְרֹרִים, יֹאכְלֻהוּ.
והרי הדברים קל וחומר, אומר הרבי, ומה אם אנשים בודדים שטענו לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ, נענו בחיוב והקב"ה סידר להם הזדמנות שנייה לחגוג את הפסח, קל וחומר לכלל ישראל, שאם היו מבקשים מהקב"ה לחגוג את הפסח במדבר, היו נענים. ולזה רומז רש"י באמרו כי יש פה "גנותן של ישראל" לא על שלא חגגו את הפסח אלא על שלא למדו מאותם בודדים שהיו טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, ולא דרשו מהקב"ה שיאפשר להם לחגוג. והרי פסח שני מלמד אותנו ש"אין מצב אבוד" שגם מי שהיה טָמֵא לָנֶפֶשׁ, כלומר שירד לשפל המדרגה, טימא את נפשו, או שהתרחק לגמרי, בְדֶרֶךְ רְחֹקָה, בין אם עשה זאת ברצונו, לָכֶם, ובין אם זה החינוך שלא קיבל, לְדֹרֹתֵיכֶם, שקיבל מהדור הקודם, תמיד יש הזדמנות נוספת: וְעָשָׂה פֶסַח, לַה'.
הדור ההוא לא למד והגינוי על כך בא ברמז דק, כי אי-אפשר לבוא בטענות לילדים קטנים על שאינם חושבים קדימה, והרי אז היינו כמו תינוקות הזקוקים להשגחה מתמדת. למרות זאת רש"י חושף בפנינו את הגנות הזאת כי עבורנו, כשאנחנו בוגרים בעשרות דורות יותר מאותו דור, המסר הזה הוא מעשי לחלוטין; מדוע אין אנו דורשים מהקב"ה שיביא כבר את הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח צדקנו, מדוע אנחנו מסתפקים במה שיש, במדינה המנותקת משורשים יהודיים ושאיפתה היא להידמות למדינות של הגויים? אכן, גנות היא לנו שאנחנו מסתפקים במנהיגות מנותקת ולא פונים אל הקב"ה בטענה: לָמָּה נִגָּרַע??? אנחנו רוצים ודורשים
מנהיגות יהודית אמיתית, בלי פוליטיקה ובלי אינטרסים זרים.
