כאשר כלכלנים מערביים מנופפים בסיסמאות קרב כגון "רצונות בלתי מוגבלים מבוקרים על-ידי מחסור" ומדברים על רצון אנושי, אין להם למעשה ולו המושג הקלוש ביותר מהו אותו רצון וכיצד הוא פועל במבנה המסגרת הפסיכולוגית והתודעתית של האדם. על-מנת שכל תיאוריה כלכלית תהיה התיאוריה הכלכלית הזו אשר תהייה, תושתת על קרקע מוצקה ותתבסס על עובדות ולא על אשליות שאין להם שום אחיזה וביסוס במציאות, יש להבין קודם כל מהו אותו רצון, כיצד הוא עובד, מה האנטומיה שלו, וכיצד הוא פועל בתוך המבנה הפסיכולוגי התודעתי של האדם. ומכאן להשתית את הכלכלה על אמיתות מוצקות ולא הזיות בעלמה. מאמר זה עוסק אם כן בסוגיה זו, מטרתו להסביר את הדברים הללו לעומקם, וכיצד הם מתקשרים לפרנסה נאותה, אורך חיים נכון, ולמקצוע הכלכלה.
אנרגיה רצונית והמבנה הפסיכולוגי-תודעתי של האדם
ניתן לומר שבכל רגע ורגע של חוויה חושית ופעולה של התודעה, עולים שבעה מצבים מנטליים אוניברסליים, כלומר שבעה מצבים כללים, הפעילים בכל רגע של חוויה ופעילות התודעה. ארבעה מתוך שבעת המצבים הללו, שחשובים לדיוננו כאן, ושניגע בהם מייד, הינם מגע, תפיסה, רגש, ורצון. אם נגדיר את פעולת התודעה באופן מדויק יותר נוכל להגיד, שהתודעה נוגעת באובייקט/פנומן על-ידי מגע, היא חווה אותו (מסווגת כטוב, רע או ניטראלי) על-ידי רגש, מבחינה, תופסת או יודעת אותו על-ידי התפיסה, ומגיבה אליו על-ידי אנרגיה רצונית (רצון). כל המצבים הללו, כולל הרצון עצמו, לא רק שהינם מותנים על-ידי המצבים המנטאליים האחרים, אלא הם גם מתנים האחד את השני.
הרצון אם כן הוא אחד משבעת המצבים המנטליים האוניברסליים, המלווים כל רגע ורגע של חוויה חושית בתודעה, והוא מהוה את המצב המנטאלי המשמעותי ביותר בתודעה הרגילה בעוד בתודעה הגבוהה זוהי החכמה או התובנה. בתודעה הרגילה הרצון, כפי שאמרנו למעלה, הוא אם כן מצב מנטאלי מותנה, הוא אינו כביכול חופשי או דטרמיניסטי, כמצב מותנה תפקידו הוא להתנות את המותנה, בעוד בתודעה הגבוהה קיימת רק האנרגיה הרצונית הלא מותנית, כלומר החכמה והתובנה. פסיכולוגית הרצון קובע את הפעילות של המצב המנטאלי אליו הוא משויך, בעוד מבחינה מוסרית הוא קובע את ההשלכות הבלתי נמנעות מפעולה זו.
זאת ועוד, בכל רגע ורגע של חוויה חושית עולים במסגרת התודעה, כפי שתיארנו זה עתה, המצבים המנטאליים של "מגע", תפיסה", "רגש", "ורצון" (אנרגיה רצונית). מבחינה זו כאשר הרצון עולה כהיאחזות/היקשרות הוא מותנה ובלתי מוגבל; לעומת ההיאחזות/היקשרות קיים סוג נוסף של רצון, שניתן להגדיר כרצון לעשות. הרצון לעשות לעומת ההיאחזות/היקשרות מתחלק לשלושה חלקים, שניים שאינם מוסריים, ואחד הוא הרצון לעשות שבבסיסו עומד טוב הלב האוהב והחמלה. סוג הרצון הזה אינו היאחזות, ואין לראות בו, כפי שנבהיר מייד, כסוג של היקשרות. הסוג השלישי הזה זה של רצון לעשות, למרות שגם הוא מהווה מצב מנטאלי, לא שייך לאחד משבעת המצבים האוניברסאליים, שעולה בכל רגע של הוויה חושית ופעילות התודעה, אלא שייך לשישה מצבים מנטאליים פרטיקולאריים. סוג זה של רצון בניגוד לשאר סוגי האנרגיה הרצונית מתבסס כאמור על טוב לב אוהב וחמלה, לא רק כלפי האחר, אלא גם כלפי עצמנו, ומטרתו הינה לעזור לאחרים, כמו גם כמובן לעצמנו. סוג זה כולל במשוואת טוב הלב באופן נון דואלי הן את עצמנו, והן את האחר, כחלק מהקולקטיב השלם.
כל סוגי הרצונות הללו על נגזרותיהם השונות, הן הרצון כהיאחזות/היקשרות, והן הרצון לעשות על שני חלקיו הלא מוסריים, והחלק השלישי המבוסס על טוב לב אוהב, שמטרתו לעזור לעצמנו ולאחרים, מהווים עדיין חלק מהתודעה הדואלית הרגילה, שאותה יש להתמיר. ההיאחזות/היקשרות מקורה בבורות, בערות, ואשליה, והיא אינה מביא אלה סבל; שני סוגי הרצון לעשות, שאינם מוסריים, גם הם בסופו של דבר אינם מביאים אלא סבל, אך הסוג השלישי המבוסס על טוב לב אוהב וחמלה, מקורו בחכמה ובתובנה, והיא עולה כאשר החכמה המולדת שלנו, שהיא טבענו האמיתי ביחד עם המודעות האוהבת, מפציעה מידי פעם מתוך ערפילי הרעלים של הרוע, החמדנות והאשליה; זהו גם סוג של רצון שאינו מביא סבל, אלא מתמיר אותו.
ככל שגדל קורפוס החכמה שלנו במסלול האישי הפסיכולוגי – רוחני, מחזק רצון זה של טוב לב אוהב, וההיאחזות/היקשרות נחלשת עד להתמרתם הסופית בחכמה ובתובנה, שמהווה את האנרגיה הרצונית (הרצון) של התודעה הגבוהה הנון דואלית. כך או כך, במסלול הפסיכולוגי-רוחני מותמרת האנרגיה הרצונית הדואלית, שמורכבת מהיאחזות/היקשרות ושלושת סוגי הרצון לעשות, בחכמה, כאשר הכלכלה ברמת המקצוע הכוללת אמורה לתמוך בתהליך זה, וכאשר ברמה האישית עלינו להתמיר את שלושת הרעלים של החמדנות, האשליה והרוע בצורה שהקולקטיב והפרט קשורים זה לזה באופן נון דואלי.
במובן מסוים ניתן להסכים עם קביעת הכלכלה המודרנית המערבית בתיאור הרצונות הדואליים של ההיאחזות/היקשרות, הפעילים במסגרת התודעה הרגילה, אך ייקבע בניגוד לכלכלה המערבית, שמקורם בבערות, בבורות ובאשליה, שכן אמר כבר מי שאמר, וצדק בקביעתו זו, "שאין נהר כהשתוקקות", בכוונו אל הרצון הדואלי של ההיאחזות/היקשרות, בעוד יש להתנגד מצד שני לחלוטין לשיוך שעושה הכלכלה המערבית לרצונות אלו לטבעו האמיתי של האדם. רצונות דואליים אלה של היאחזות/היקשרות מקורם, כפי שציינו זה עתה, אינו אלא בבורות, בערות ובאשליה, והם אינם אלא ערפילים של רעל המכסים את טבענו האמיתי. למה הדבר דומה, ניתן לתאר זאת כזהב שנמצא חבוי מתחת לערימות של בוץ ולכלוך. גם אם ישכב הזהב שם אלפי שנים, ברגע שנוציא אותו מתוך הבוץ, ננקה אותו מכל מה שטימא אותו, הוא יקבל שוב בן רגע את מלוא זוהרו. הבוץ אינו יכול לעולם להרוס את הזהב אלא להסתיר אותו עד אשר הוא יימצא. הזהב מתאר במטאפורה זו את טבענו האמיתי, הבוץ מתאר כאמור את הרעלים, שכפי שאמרנו הם אשליה, רעל וחמדנות.
הרצונות אם כן הם חלק מהתודעה הדואלית הרגילה הכוזבת בעוד הצרכים האמיתיים בניגוד לרצונות קשורים בטבענו הנון דואלי האמיתי, שהוא החכמה, המודעות האוהבת והטוב הבסיסי של כולנו. לכן תפיסת הטבע האנושי שעומדת בבסיס התיאוריה הכלכלית המערבית היא חלקית בלבד, היא מטעה, היא צרה ומסולפת לחלוטין, והיא יונקת אם כך מהראייה המסולפת של טבע האדם הטבוע במסורות התיאיסטיות הדואליות המערביות. כפי שנראה בהמשך שינוי הפרדיגמה הכלכלית מחייב את זניחת ההתייחסות לרצונות הדואליים של ההיאחזות/היקשרות, ומעבר להתייחסות לצרכים אמיתיים. הכלכלה המערבית זיהתה אומנם את אופיים הבלתי מוגבל של הרצונות הדואליים, שמקורם בתשוקה ובאשליה בצורה נכונה, אך היא שייכה אותם בהתאם למסורת הדתית המערבית לטבעו האמיתי של האדם באופן שגוי במקום לראות זאת נכוחה כחלק משלושת הרעלים והאשליות, שהן מטבעם בלתי מוגבלות, אלא עד שהאדם מפוצץ אותם בראייה ישירה.
טבע האדם כבסיס לפרנסה נאותה ולמקצוע הכלכלה
אצל אדם המחזיק בתודעה גבוהה נון דואלית באים לסיפוק הצרכים האמיתיים שלו, מאחר שהוא הצליח להתמיר את הרצון הדואלי על מרכיביו השונים לחכמה ותובנה, שמהווה כאמור את האנרגיה הרצונית הנון דואלית של התודעה הגבוהה. במילים אחרות, אצל אדם המחזיק בתודעה גבוהה הרצון הדואלי, שמורכב הן מהיאחזות/היקשרות והן מהרצון לעשות על שלושת מרכיביו השונים, הותמר לחכמה ולתובנה. בניגוד לכך, אצל אדם המחזיק בתודעה דואלית רגילה הרצון הדואלי של ההיאחזות/היקשרות עדיין פועל, ולמעשה ברוב הזמן זוהי האנרגיה הרצונית שבאה לידי ביטוי בעוד הרצון לעשות המבסס על טוב לב אוהב וחכמה פועל יחסית זמן לא רב.
כאן חשוב לציין, שמבחינת המסלול האישי, שחייב לבוא לצד המסלול הקולקטיבי לשינוי חברתי או כלכלי, על האדם הבודד להתחייב למסלול מעין זה, כאשר לאורך התרגול ככל שיגדל קורפוס החכמה והתובנה, יתחזק הרצון לעשות מבוסס טוב הלב האוהב, וההיאחזות כאנרגיה רצונית דואלית מותנית תלך ותדעך עד להתמרתם המלאה בחכמה ובתובנה. מבחינה כלכלית יש לבסס לכן את התורה והפעילות הכלכלית על חכמה כאנרגיה רצונית של המימד הנון דואלי של התודעה, כאשר ברמת ההתייחסות לאדם הרגיל יש להתייחס גם לשני סוגי הרצונות, שמרכיבים את הרצון הדואלי, כאשר מה שיש להדגיש המטרה הסופית היא איכות חיים, קיימות רווחה, ומזעור הסבל במקום באופן לקדם ולטפח באופן מאסיבי את אשליית מקסום העונג של היאחזות/היקשרות, ושמקורם כאמור בבערות, בורות ואשליה, כאשר התוצאה הבלתי נמנעות אם כן אינה אלא סבל.
זאת ועוד, בהתייחס לטבע האדם יש לציין ולראות את המכלול השלם, המרכיב ייצור אנוש, כאשר טבעו האמיתי הוא הטוב הבסיסי, המודעות האוהבת והחכמה, בעוד במסגרת המצרפית הרחבה ישנה התודעה והרצונות הדואליים, שמקורם בבערות, בורות, אשליה ובשלושת הרעלים. במובן זה, יש להבדיל בין הצרכים האמיתיים של האדם, הקשורים לטבענו האמיתי, לבין רצונות הקשורים לשלושת הרעלים, לבורות ולאשליה. מבחינה זאת, צרכיו האמיתיים של האדם הם בסיסיים, מוגבלים ואמיתיים. הרצונות בניגוד לכך אינם אלא אשליה, היאחזות, היקשרות, ולכן גם אינסופיים ובלתי מוגבלים.
בעוד מתן מענה לצרכים אמיתיים יוביל לרווחה, איכות חיים, וקיום הוגן לכל, רדיפה אחרי ההיאחזות וההיקשרות לא תוביל לשום מקום אלא לסבל. לכן, הבה נבחן מהו ההבדל בין היאחזות לצרכים אמיתיים על-ידי דוגמה מעשית. כאשר אדם רעב עולה בו צורך אמיתי לאכול. הרצון לאכול לכשעצמו אין בו שום בעיה. נניח עכשיו מצב, שבו אנו רוצים לאכול, וצריכים ללכת למכולת או לסופר הקרוב לקנות מצרכים. באפשרותנו יהיה לדוגמה לקנות את אותו המוצר ב – X שקלים, כאשר נוכל לקנות את אותו המוצר במחיר, שגבוהה פי עשרה רק משום שהוא שייך למותג מסוים, ושאלי ייצורו מפר את האיזון הטבעי, ולכן יש קושי בייצורו ובהשגתו, מה שייעלה עוד יותר את המחיר, ושמשדר יוקרה (=יהירות). אם נקנה את המוצר הראשון ובכך ניתן מענה לצרכינו האמיתיים, אין בכל שום בעיה. קניית המוצר השני, שברוב המקרים גרומת גם לאנשים לחיות, שלא לפי יכולתם, זוהי ההיאחזות/היקשרות בעוד קניית המוצר הראשון מהווה מתן מענה לצרכים אמיתיים.
אפשר לקחת את אותה הדוגמה ולסבך אותה עוד יותר. בהקשר הזה הבא נבחן את השאלה האם אנחנו אמורים לאכול רק בבית משום שזה עולה פחות או האם ניתן לאכול גם במסעדה. יש לציין, שאכן ברוב המקרים עדיפה האפשרות של אוכל ביתי, אך ייתכן גם מצב, שאנו נוסעים למקום מסוים, כחלק מעבודתנו, ואין לנו אפשרות לסחוב את האוכל או להכין את האוכל לבד. במצב כזה, אכילה במסעדה אין בה בעיה, וגם היא עונה לצורך אמיתי של מתן מענה לרעב והצורך להזין את הגוף. ייתכן שאנחנו ניתקל בשתי אפשרויות במצב כזה, האחת לאכול במסעדה זולה, והשנייה לאכול במסעדה יוקרתית ויקרה. ייתכן שגם יהיה בנוסף לכך לחת חברתי מסוים לבחור באופציה השנייה.
אם זאת, כאשר נבחר באופציה הראשונה, שעבור רוב רובם של האנשים היא נכונה, אזי ניתן מענה לצרכים אמיתיים של הזנת הגוף, כאשר הבחירה השנייה, שגם בדרך כלל תסבך אנשים מבחינה כלכלית לאורך זמן, זו ההיאחזות, כלומר שוב בחירה בשיקולי יהירות, סטאטוס וכיוצא בזה. את הדוגמאות הללו אפשר להמשיך ללא סוף. גם אם ניכנס למסעדה הזולה יורת נעמוד בפני האפשרויות להוציא סכומים סבירים של כסף, שיהוו מתן מענה לצרכים אמיתיים, כאשר נוכל משיקולי יהירות לבחור באופציה היקרה יותר, שזו היא בדיוק ההיאחזות.
ניתן כמובן לקחת את מצבים, שבהם אנו צריכים באופן טבעי לגוון את האוכל, אך כאשר גם כאן יכולים להעפיל על תהליך זה שיקולי יוקרה ובזבזנות, שמקורם אינו אלא בהיאחזות, ואין בהם משום מתן מענה לצרכים אמיתיים. זה לא משנה כמה דוגמאות נביא, בשורה התחתונה ברורה: מה שיש להתמקד בו זה מתן מענה לצרכים אמיתיים, במקום להתעסק בפנטזיות של רצונות מותנים ואשלייתיים. ולא התנהלות כזאת, משמעותה, כפי שראינו כאן, אינה חזרה לימי הסוס והעגלה, כי אם מתן מענה לצרכים כלכליים אמיתיים. השיקולים הכלכליים צריכים אם כן לא רק להתייחס לשיקולים בקבלת החלטות מעין זו, אלא גם להתייחס לכך, שבהתנהגות כזאת אנו יכולים למשל לעזור לזולת, לתרום מכספנו, ומהדברים שאין לנו צורך בהם לדוגמה, באפו שיתבסס על הרצון לעשות המבוסס טוב לב אוהב, בניגוד לקידום החמדנות של הרצון כהיאחזות.
במובן זה יש לראות בכלכלה גם דיסציפלינה האמורה לקדם את התרגול ברמה האישית. יש לעשות זאת, כאשר אנו מבססים את הדברים על הרצון לעשות מבוסס טוב הלב האוהב וברמת התודעה הדואלית, ובחכמה ברמת התודעה הנון דואלית, בדרך לרווחה, איכות חיים וקיום הוגן. כיום הכלכלה מתמקדת בהפצת רעל החמדנות בהתבססה על היאחזות/היקשרות במקום לקדם נדיבות, רוחב לב, ושחרור מסבל או צמצומו. דברים מוחשיים במקום אשליות מופרכות על מקסום העונג. השאלות שיש לשאול כאן הם, האם אנו מקדמים את ההיאחזות/היקשרות או את הרצון לעשות מבוסס הטוב לב אוהב בדרך להתמרת הרצונות הדואליים לחכמה, המהווה את האנרגיה הרצונית של התודעה הנון דואלית הגבוהה.
כך או כך, הן על האדם הפרטי, כמו גם על הקולקטיב, והכלכלה כדיסציפלינה מדעית, כמוסבר במאמר זה, לשאול את עצמם למה הם שואפים, ואת מה הם בסופו של דבר מקדמים. שוק כזה לא יהיה שוק חופשי או שוק ריכוזי, אלא שוק מעורב בצורה כזו ואחרת, וכמובן לאו-דווקא במובנו ובצורתו הנוכחית. בנוסף, מצב כזה יבזר את הכוח - בין אם מדובר בכוח כלכלי, פוליטי או אחר - וייצור חברה שמבינה שהקולקטיב מורכב גם מהפרטים, והפרטים יוצרים את הקולקטיב באופן נון דואלי. במלים אחרות, בנוסף למימדים הרגילים אותם אנו מכירים כיום, מצב זה מאפשר גם תנועה ממסלול של התנגשות למעבר למסלול של הרמוניה.
הרעיון של מקסום העונג כאוקסימורון רעיוני
רעיון מקסום העונג הוא לא יותר מעין אוקסימורון רעיוני, סתירה פנימית שלא ניתנת כלל ליישוב. הבעיה היא שהיות שהרצונות הדואליים נובעים מבערות, בורות ואשליה, הם בלתי מוגבלים ואינסופיים מטבעם. טבע זה מגלם בתוכו אם כן את הסיבה העיקרית לכך, שאין זה כלל משנה מה נעשה, וכמה נשתדל או כמה נתאמץ, הדבר לעולם יהיה בלתי אפשרי או בר השגה; תמיד יהיה עוד רצונות, עוד אשליה ועוד פנטזיות. מסיבה זו ומכיוון שלא ניתן למקסם את העונג, כך שנהייה באמת מסופקים ומרוצים, שכן עונג אינו נובע בבסיסו אלא מאשליה והיאחזות, כל ניסיון לעשות כך יוביל בהגדרה לכישלון, ולכן תמיד נהייה יותר ויותר מתוסכלים, יותר ויותר מיואשים, ויותר ויותר סובלים. הפתרון אם כן אינו טמון במיקסום העונג או הרווחים, אלא במתן מענה לצרכים אמיתיים, שהינם קטנים, בסיסיים ומוגבלים. רק צרכים אמיתיים, קטנים, מוגבלים ובסיסיים, ניתנים לסיפוק, ורק הם מובילים בסופו של דבר לרווחה, לאיכות חיים, לקיום הוגן לכולם ובעיקר לסיפוק רצון ולאושר אמיתי ובר קיימא.
