אקדים ואומר שאני מפקד גדוד במילואים. הגדוד שלי התאמן היטב בשנים האחרונות ואף גויס במבצע "עמוד ענן" והתייצב במוכנות גבוהה. גדודים רבים אחרים בצבא מתאמנים הרבה פחות מסיבות שונות.
בימים האחרונים, כאשר ברור שתקציב הביטחון הולך להיות מקוצץ (וטוב שכך), בוחרים ראשי הביטחון באפשרות הזמינה והקלה: לבטל אימונים למילואימניקים, לבטל תעסוקות מבצעיות ומכאן גם פגיעה ישירה באימון החיילים הסדירים. מה לא לעשות? לא לפגוע ברכש, לא לפגוע בהתחמשות ובהצטיידות.
כולם מרוצים. לכאורה, ביטול האימונים יהיה בלתי מורגש: החיילים ישמחו, אף אחד הרי לא באמת אוהב לעשות מילואים. המעסיקים שלהם גם כן ישמחו כששגרת העסק תישמר. מי שישמח אפילו עוד יותר הם סוחרי ויצרני הנשק, שכן הלקוח המובטח שלהם, שלא ממש עושה "מכרזים" על הרכישות הגדולות שלו, הוא ימשיך להזין אותם. וכמובן, הצבא ישמח, שכן בעקבות הרכש הוא יקפוץ מדרגה ובעימות הקרוב הוא ינצח הרבה יותר מהר, ומהירות בשפה של ימי מילואים שווה כסף, וכמובן שיהיו הרבה פחות נפגעים וגם זה שווה כסף... בקיצור ממש השקעה משתלמת...
זהו... שלא. האם מישהו טרח לבדוק את הביצועים של גדוד מרכבה סימן 2ב (זקן בן 20 וכמה שנה) במלחמת לבנון השנייה אל מול מרכבה סימן 4? האם פומה הגנה על יושביה פחות
מנמ"ר? אם למישהו לא ברור, הרי שההבדלים בעלויות הכלים הם בסדרי גודל, אבל ההשפעה על התוצאות והביצועים כמעט אינם קיימים ולעיתים אפילו ביחס הפוך! ולמה הפוך? כי יש בהם משהו, בטכנולוגיה ובמיגון, שגורמים לנו להיות ספונים ומבוצרים והרבה פחות יצירתיים ומעיזים, ובקרב זה ממש עובד לא טוב. ככל שהראש שלנו שקוע במסכים עמוק בבור (או בטנק) ככה אנחנו הופכים פחות ופחות רלוונטיים למה שקורה שם בחוץ.
מבצע "עמוד ענן" הוכרע כאשר עמדנו על הגדרות רגע לפני כניסה לעזה. לא המטוסים הכריעו, לא התותחים שיירו מרחוק, גם לא המל"טים התוקפים. אפילו לא "כיפת ברזל". רק הידיעה שאנחנו באמת מתכוונים להיכנס לטיול עמוק ולפגוש אותם פנים מול פנים, רק הידיעה וההבנה הזאת היא שהכריעה. המסקנה שלי היא שגם אם היינו יורים רבע מהפצצות, רבע מהחיסולים, גם אם היינו עומדים על גדרות הרצועה עם טנקים מלפני 20 שנה ולא עם טנקים חדישים, ההישג היה אותו הישג בדיוק. אילולא "כיפת ברזל" היינו מתייצבים שם פי כמה יותר מהר ואולי אפילו חוסכים עוד כמה דברים. אז כן,
הטכנולוגיה, בשדה הקרב של ימינו לא בהכרח עושה את ההבדל.
מה כן עושה את ההבדל? היכולת להתגייס ולהתייצב כאיש אחד ללא פקפוק ביכולתנו ותוך אמונה איש ברעהו, במפקדיו ובפקודים ותוך אמונה אמיתית ביכולת לבצע את המשימה גם באמצעים מוגבלים וחלקיים. איך בונים יכולות אלה? באימונים! באימונים המפקדים נדרשים לתכנן ולתרגל את חייליהם במתארי הלחימה השונים. החיילים מצידם פוגשים את אמצעי הלחימה, את חבריהם לנשק ולומדים לסמוך ולהסתמך עליהם. כולם ביחד חווים סביבת פעילות קשה ומאתגרת ללא פינוקי היום-יום ומכאן גם החוסן ויכולת העמידה בתנאים הקשים של לחימה אמיתית.
היות שיש מי שטורח לתרגם השקעה בטכנולוגיה לחסכון בחיי אדם, הייתי מציע לבדוק כמה אירועים קשים במלחמת לבנון השנייה ו"בעופרת יצוקה" נגרמו כתוצאה מחוסר במקצועיות? מהחלטות מפקדים שגויות תחת לחץ או בלעדיו? מהתנהגות מבצעית שגויה? מחוסר אומץ ויוזמה? גם בלי לחקור לעומק אני יודע על כמה וכמה מקרים שכאלה...
אז לקצץ בביטחון? בהחלט כן! ברכש המסיבי: בטנקי המרכבה, במטוסים, בנמר, בכיפת ברזל (ושאר המיגונים למיניהם), בצוללות (? האמת היא שאין לי מושג בזה...). נכון, זה יותר קשה, הלוביסטים ילחצו, ארגוני העובדים של התעשיות הצבאיות וכמובן הסוחרים. ואחרי הכול, פגיעה באימונים מביאה כסף קטן יחסית לנזק ארוך הטווח שהיא גורמת ולכן אסור לבצעה. נזק שיבוא לידי ביטוי כבר בעימות הבא שקרוב לודאי שוכן לפתחנו (אחרת, בשביל מה כל הרכש?).