דימטרי שומסקי, "אשליית השווא של זנד", 4.6.13 - שומסקי טוען נגד זנד שהוא מתעלם מהזהות הלאומית הקולקטיבית האקס- טריטורילית ומביא דוגמאות לזו, למשל, בדמות בני הלאום הרוסי באוקראינה ובני הלאום היהודי בבלארוס.
אולם דוגמאות אלו הן בעייתיות כשלעצמן מהסיבות הבאות:
א. במזרח אירופה הדמוקרטיזציה התרחשה שנים רבות לאחר תחילת העיצוב הלאומי ולכן אין מדובר במדינות הניתנות להשוואה מובנת מאליה למדינות המערב.
ב.האם יהודי בלארוס שייכים לאותו לאום אליו שייכים יהודי מרוקו? או ישראל? שומסקי מקבל לכאורה את עמדת זנד ומצדדי הלאומיות הישראלית בטענו שזו איוולת לחשוב שלא קיימת "ישראליות" (כך במקור במרכאות-י.ב.) בתור "קטגורית השתייכות אזרחית ממשית". וכשהוא עומד על מהות זהות זו הוא מסביר " שבעיקרו של דבר הקהילה האזרחית הישראלית מורכבת משתי קבוצות לאומיות מובחנות היטב: היהודים הישראלים והערבים-פלשתינים הישראלים".
אולם קהילה אזרחית ישראלית זו מאובחנת כבעלת אזרחות פרוצדורלית משפטית בלבד, ובישראל לא מוכר עד היום לאום אזרחי ישראלי, אחת דתו או מוצאו האתני של האזרח. אין ישראל ומעולם היא לא הייתה בגדר רפובליקה, כמו למשל צרפת (או ארה"ב), שלכבודה (צרפת) ולכבוד ישראל נערך פורום ההזוי במעט "לאומיות ואזרחות" ( בחסות המוסד הצרפתי לתרבות, שגרירות צרפת בישראל והמכון הישראלי לדמוקרטיה).
שומסקי מתעלם מהתרבות העברית שנוצרה רק בארץ וטוען שבני הלאום היהודי בישראל אינם זהים לבני הלאום מחוצה לה "ואולם רובם הגדול מזדהים עם בני הלאום היהודי מחוץ לישראל ורואים בהזדהות זאת מרכיב מרכזי בזהותם הלאומית הקולקטיבית"( וכתמונת מראה גם הלאום הערבי בישראל לעומת זה שבעזה בגדה ופזורה לגישתו).
זאת טענת מפתח שיש לתת עליה את הדעת ולכן יש להבחין בין הסובייקטים והאינטר-סובייקטיביות לבין המבט האובייקטיבי. תודעת הפרטים בישראל משקפת מיתוסים, פחדים היסטוריים כמו גם השפעת השואה, שבחינוך בישראל תופללה פוליטית לחיזוק תפיסות חרדתיות הרואה באויבים את פרצופם של הנאצים, והופכת כל איום לסכנת השמדה, תוך אבחנות המרחיקות את הגויים כלומר כל מי שאינם יהודים מכלל היהודים בישראל, כלומר, ערבי ישראל.
לעומת זאת בישראל גם נוצרה תרבות עברית חייה ותוססת שבה שותפים גם מי שאינם יהודים (הגם שלא תמיד הם בקלות מתקבלים כמובן מאליו כיוצריה), וזו תרבות לאומית שמעולם לא הייתה ליהודים באשר הם, כמו גם משטר דמוקרטי פרלמנטרי קואליציוני, שלא היה קיים ושורשיו נמצאים אלא בקונגרסים הציוניים ולא קודם לכן.
מאחר שהעבריות אינה מוצגת אלא כהמשך וכביטוי ליהדות, אין המדינה מכירה בלאום הישראלי. הכרת האבחנה בין ישראל לבין הקהילות היהודיות ניכרת בעין אובייקטיבית ולמעשה גם בישראל מצויים אנשים המבחינים בכך (א.ב. יהושע פשוט יצר היררכיה אנומאלית שבראשה עומד הישראלי, שהוא היהודי הטוטאלי), כשעיקר הבעיה היא אקסלוסיביות תפיסת הלאום שלהם, המהדירה בהכרח את אזרחיה הערבים של ישראל, כולל אנטון שמאס שהודר ע"י א.ב. יהושע מלהיכלל בה.
לאחר אבחנות אלו נדרש שומסקי בכל זאת לחשיבותה הפוליטית לאומית של המדינה ומציין ש"הצעד המציאותי היחיד העשוי לקדם את בניית הישות המדינית האזרחית הישראלית המשותפת הלכה למעשה הוא לאשרר, כחלק מזכויות האזרח הבסיסיות של הישראלים, את זכויותיהם הלאומיות הקולקטיביות של היהודים הישראלים והפלשתינים הישראלים."
אולם הצעתו הינה בעיתית ברמה העקרונית. אין הישראלים בגדר לאום אזרחי הפתוח לאחר והישראליות האזרחית נפרדת מתפיסת הלאומיות. שנית, אין טעם לאשרר תשתית תחוקתית לוקה בחסר, אלא יש צורך בכינוסה של אספה מכוננת ( זו שהתכנסה בעבר בגדה בתפקידה ולא חיברה חוקה) לחיבור חוקה לרפובליקה הראשונה של ישראל.
בהמשך הדברים טוען שומסקי נגד זנד ונגד הכנענים שהוא ( זנד) בדומה להם "חותר למהלך הפוך. הוא מנתק לחלוטין בין הישראליות ובין תכניה האנושיים הממשיים- הקבוצות הלאומיות היהודית והפלשתינית- וכך מותיר את מושג "הלאום הישראלי" כקטגוריה ריקה ותלושה מן ההוויה הישראלית הקונקרטית".
מול טענה זו ראוי להצביע על "טיפול נפשי קולקטיבי" באזרחי ישראל, להקהות פחדיהם ולחיזוק התפיסה העוברית הקיימת בתוכם, שהם אכן שייכים ללאום חדש הנוצר בארץ, לאום היכול להיות פתוח גם ללא יהודים שאף יהיה להם כדאי להיות חלק ממנו וחלק ממדינה דמוקרטית מודרנית, שיכולה להיות ישראל.
שומסקי אינו נוהג
בתום לב בתוקפו את תפיסת זנד "וחסידיו"( האם עוזי אורנן בן ה-90 שפעיל ציבורית מאז שנות ה-40 של המאה שעברה הינו "חסיד" של זנד בן ה- 66 ?) תוך שהוא רואה בהם כמי ש"מתפארים בצדקנות בדעותיהם המתקדמות בלא שום אפשרות לקדמן במציאות הדו לאומית של החברה הישראלית, החזון של מדינת לאום ישראלי אחד על-פי הדגם הצרפתי,המתיימר לרשת הזהויות הייחודיות של היהודים הישראלים והפלשתינים הישראלים, הוא חזון תעתועים".
מעבר לזלזול המחבר בזנד וב"חסידיו", מייחס שומסקי שלא בצדק את המודל הצרפתי למצדדי הלאום האזרחי, בעוד שזנד כיום ( הרי הוא כותב על פלסטינו ישראלים מהשוואה לתרבות המקף האמריקנית), והכנענים כמו גם "הפעולה השמית" בעבר, ראו את מודל ארץ ההגירה האמריקנית כמודל החיקוי ולא את צרפת.
שומסקי כנראה מודע לבעיתיותה הלאומיות פוליטיות של ישראל אבל מתקשה למצוא מזור לכך,ומציע מדינה פדרטיבית דו לאומית, יהודית פלשתינית, מודל שכיום בבלגיה תפקודו הינו בעייתי, וללא ספק באזורינו. אין הוא מציע גם מדינת לאום ורפובליקה אחת אלא מודל לאומי צנטרפוגלי באשר מדובר בשתי קבוצות לאומיות שיש להן מרכיב הכרחי בדמות זיקה לבני עמם בעולם "וזכותם החוקתית לצרפם לבניין האזרחות הישראלית באמצעות העלייה (אצל יהודים) והשיבה (אצל הפלשתינים).
למרות היות המודל הזה מודל צנטרפוגי החופן את התפרקותו, מעמידו שומסקי כמודל לאומי דמוקרטי נורמטיבי וזאת מעצם הערתו ש"בתווך בבחינת זהות על מגשרת, תעמוד הזיקה הטריטוריאלית המשותפת למדינה הפדרטיבית הישראלית".
מטענת שומסקי הנכונה כשלעצמה שלא ניתן למחוק זהויות לאומיות קונקרטיות (הגם והן יכולות להשתנות), אין לגזור דווקא את המודל שהוא מציע, אלא ראוי יותר לחשוב על המודל אמריקני של זהות לאומית אזרחית כזהות על ישראלית החופנת תת זהויות המקבלות את זהות העל ומתאפיינות ע"י סימן המכף (-), כפי שבארה"ב מציינים את האפרו- אמריקנים למשל.
כמובן הליך זה הדורש מהפכה בחינוך בבתי הספר מעבר לשינויים התחוקתיים ומדובר בתהליך של בניית אומה, מה שמפריך את טענת שומסקי על הלאום הישראלי כקטגוריה ריקה. היא אינה ריקה עכשיו ולא תהיה כזו אם היא אכן תהיה מדינת לאום דמוקרטית ליברלית ישראלית.