כשבן-אמוץ מחליף את בן-גוריון

אלוף בן מקונן במאמר מערכת מבית מדרשוקן (3.6.13), הנושא את הכותרת "מתי התחלנו לפחד מהשואה" (האם בהשראת הספר "מתי הומצא העם היהודי?" פרי עטו הנובע של "הפרופסור החוקר" שלמה זנד?), על ראש הממשלה המכניס אותנו לחרדות שווא בשל איום הגרעין האירני, תוך הדגשת האווירה של פייסנות והכחשה ערב מלחמת העולם השנייה. כראייה לקביעתו, טוען בן כי גם מנהיגים כגולדה מאיר ומשה דיין לא נדרשו לשואה אפילו בשחורים שבימי ישראל (מבלי לנתח או לרמז אפילו על תרומתם לכך), וטוען כי מנחם בגין הוא שהחל בתהליך ניצולה (מזל שאינו מואשם ב"החפצה") תוך העתקתה מהמרחב האנושי-רוחני-טקסי לשדה הפוליטי-מדיני-ביטחוני לאחר "המהפך", כמדינאי שראה צל הרים כהרים, ואפילו את ערפאת כינה היטלר... בבל"ת. מנחם בגין המנוח לא השווה את יאסר ערפאת לאדולף היטלר ולו רק מן הסיבה שמדובר "באיש עם השערות על הפנים"' (זיפים שהפכו לאופנה יאפית וסמל "מהפכנות ונאורות")... אכן ראה בו צורר שדם ילדים יהודיים על ידיו, עובדה שאפילו חכמי בית מדרשוקן מתקשים להסתירה, אם כי אסקפיזם במינון מתאים "פותר" בקלות יחסית בעיה זו (כמו רבות אחרות). מצבים בעלי פוטנציאל "שואה" היו גם היו בתולדות ישראל, ותגובות הקברניטים נגזרו מאישיותם ומטעניהם. באשר לגולדה מאיר, שר החוץ בממשלתה אבא אבן הטיב להגדירה כבעלת כושר חשיבה וביטוי המוגבל ל-500 מילים (אידיש אנגלית ועברית גם יחד), והמילה ההיא לא נכללה בהן, למרות שזה בדיוק מה שתיארה באוזני כתבי-החוץ, במגבלותיה ומילותיה שלה. ובאשר למשה דיין, כנציג האולטימטיבי של דור "הצברים החמודים והעוקצניים" שצמח כאן, הפעם היחידה שבה ראה ושמע ניצולי שואה הייתה בצפייה בקולנוע בעת הקרנת הסרט "אקסודוס", "חוויה מאוד לא נעימה" מן הסתם, שאותה מיהר למחות בבילוי ב"קפה אקסודוס" או "מסעדת קליפורניה" של אייבי נתן; האומנם לא ראוי לפצות על הרעב הנורא בארוחה קלה?... גם הוא, ממש כגולדה, הבין בשבוע הראשון ל"בלימה" כי ישראל נמצאת כפסע משואה, אך העדיף לברוח למציאות רחוקה יותר וקונקרטית הרבה פחות, בדברו על "חורבן הבית השלישי". בהקפדת "הארכיאולוג" שלא ללמוד דבר מתולדות היהודים בעת החדשה, הוא דילג בקלות מעל מהמורת הקונוטציה ל"רייך השלישי"... שניהם משקפים גם את אי-רצונם הברור והידוע של בני "הישוב הוותיק" בישראל לעסוק בשואה, ואת סתימת פיותיהם והדרתם של הניצולים, שזכו לתואר "סבון". גם הניצולים עצמם ברובם היפנו עורף למנחם בגין שניסה להיות דוברם, מן הסתם תשושים מכדי להיאבק, ועסוקים עד צוואר במאמצי ההישרדות ושיקום חייהם בניסיונם לפתוח "דף חדש". המקסימום של החבל שניתן במרחב הציבורי התיר להם לשרת במעמד פוליטרוק מטעם סיעת מפ"ם. הם הבליגו לתעמולת "כצאן לטבח" שהתחבבה על "יפי הבלורית", בעיקר משום שזו פטרה מהתמודדות עם מצבים מורכבים. אלוף בן, בהיותו תוצר של מערכת החינוך הישראלית - שכשלה לחלוטין בלימודי השואה ממש כמו במתמטיקה - מוכיח ומדגים שוב כי מי שנעדר עוגנים משפחתיים בשואה, הבנתו את הנושא אפסית, גם כשמדובר באדם כשיר לחשיבה, ועוד פחות מכך יכולתו, קל וחומר רצונו, לדמות את עצמו, ולו לדקה אחת, דחוס עם למעלה ממאה איש, כלוא בתוך קרון בקר. למען הדיוק, על-פי חורחה סמפרון המתאר את מסעו (בספרו "המסע הגדול"), מאה ועשרים אסירים שאינם יהודיים המובלים כשבוע לבוכנוואלד, בעוד שבקרונות שהוביל יהודים, מספרם היה כפול מזה. אם יש תכונה אחת ה"מכשירה" את בני גנץ לרמטכ"ל - ודאי לא הפקרתו את מדחת יוסף - זו דווקא נעוצה בשורשיו בשואה. ראש הממשלה בא מבית שגם אם לא הוכחד בשואה, הבנה היסטורית אינה חסרה בו. לא רק ראייה היסטורית-מדינית, אלא גם הבנת בן-האנוש ונטייתו (כישרונו הייחודי כמעט!) להדחקת סכנות, ואטימת אוזניים למתריעים כדוגמת בנימין זאב הרצל וזאב ז'בוטינסקי, גם תוך הלעגתם. וזאת, לעתים אפילו עד לרגע השלכתם לקרונות הבקר ממש. בגלל הכשל והחור השחור בתשתית ההשכלה והחינוך, מיטב התובנה מתבטאת בקלישאות מסוג "אנשים עם יהלומים ברקטום" (יורם קניוק), גם אם באנשים שאינם אטומים ובעלי כוונות טובות עסקינן. בעת הכרזת המדינה בתש"ח, לא הבינו "יפי הבלורית" את מה שצפו והעריכו כבלתי נמנע במשרד החוץ האמריקני והבריטי, ואת מה שהבין דוד בן-גוריון: סכנת שואה כמעט ודאית, אלא אם יתרחש נס. תובנה זו היא שהביאה אותו למסקנה כי אין מנוס מ"נשק יום הדין" לרגע שבו תהיה נשקפת סכנת השמדה, וכך נתן את ההוראה להקים את "מפעל הטקסטיל" בדימונה. "יפי הבלורית", תוצרי מערכת-חינוך ישראלית כושלת, שלא מצאו את מקומם בלימודים רציניים באוניברסיטה, בטכניון ובמכון ויצמן, לא השתחררו מצה"ל, וגם צה"ל לא השתחרר מהם... בן-גוריון הטיל על משה דיין להקים את יחידה 101 בניסיון להיפטר מן "המורשת", אך הלך לשדה בוקר בטרם הושלמה המלאכה. ממשיכיו של בן-גוריון נבהלו ממפקדים ומנהיגים כישרוניים ודעתניים, והעדיפו אותם בתבנית של "אנשי הן" בהתנהלות וקצת דפ"ר (ביטוי של פעם) במנת המשכל... הם העתיקו את שיטת מינויי-הבכירים הבולשביסטית, וכך קיבלנו מטכ"ל של ערב מלחמת יום-כיפור המפיח בגולדה ביטחון, תוך ציטוטים הלקוחים הישר מילקוט הכזבים של דן בן-אמוץ ושות'. בן-אמוץ החליף את בן-גוריון. כך הגענו ליום כיפור ההוא. "יפי הבלורית" שהביאונו לשם המשיכו לחייך למצלמות הטלוויזיה ולדווח ש"אנחנו שוברים להם את העצמות" בעוד עקידת יצחק בשיאה, ושיקרו להורי החיילים הנטבחים מבלי להניד עפעף, ממש כפי שהטיבו לבלף את מפקדיהם, למכור לוקשים לממונים עליהם ולוועדות חקירה... על-פי אותן אמות מידה במינויים הגענו גם לגיבורי הסרט "שומרי הסף". קביעתו הנואלת של אברהם שלום כי צה"ל מתנהל כמו הוורמאכט אומרת הכל והינה חזות הכל. ביותר מכך אין צורך כדי להבין עד כמה "השיטה הבולשביקית ניצחה". רק משפט אחד קצר מתחייב כתגובה לבורות האינסופית שמפגין "גאון הוורמאכט" (שהגרמנית הייתה אמורה להיות שגורה בפיו, ואפילו אפשר היה לצפות ממנו גם לקרוא ספר או שניים! לפחות כגימלאי...) - של שלמה באום (סגנו של אריאל שרון ביחידה 101) שאמר: "אילו היה למפקדינו חצי מהאינטגריטי של קציני הוורמאכט, היה טוב".