להחזיר לחיים את החלום האמריקני זה כמו להפיח חיים בגווייה אכולת רימות. ג'וזף שטיגליץ, מתנגדם החריף של
סטנלי פישר ודומיו המוניטאריסטים, מבקש לטעון שליבת הבעיה האזרחית היא המחסומים העומדים בפני העשירונים התחתונים. רק 8% מהסטודנטים באוניברסיטאות הנבחרות ביותר מגיעים מהמחצית התחתונה של סולם ההכנסות. אי-השוויון בסיכויים, מחד-גיסא, והרחבת הפערים, מאידך-גיסא, מחייבים חשיבה מוניטארית מסוג חדש. לא רק "מחיר הכסף", לא רק "הכמות במחזור", לא רק "תיקונים מרחיבים/מצמצמים", אלא חשיבה חברתית בעלת רוח גבית ממקורות החמלה היהודית וההיגיון האזרחי של חלוקת המשאבים השוויונית.
אך דא עקא, המשק הישראלי אינו מעבדה לניסויים מוניטאריים, הוא לחלוטין אינו מאיץ חלקיקים "אינסופי", בו נרכשות מדי יום ביומו חבילות היסטריות של מטבעות זרים הממלאים את מרתפי בנק ישראל ומרוקנים את כיסי דלת-העם, משל היה קשר סימטרי בין עלייה ביתרות המט"ח לבין העלייה בחודשי העבודה השווים למחירה של דירה ממוצעת בישראל.
סטנלי פישר אחראי במידה ישירה למגמות המחאה הכבושה בקרב צעירי הארץ הזו. עצמאותו של בנק ישראל יכולה הייתה להביא "נגיד חברתי" להישגים רבי-עוצמה ולשינויים בחלוקת המשאבים החברתיים והכלכליים. "כיבוש" האינפלציה וההתעלמות מחולייו של "כיבוש" זה, אינם זרים לחברה הישראלית המתעלמת מ"כיבוש" ו"שליטה" על עם זר (מטבע זר?).
מסתמנת התקבעות של סיסמה שטרם פרצה את גבולות המחשבה בהופכה לקול זעקה: "מטבע זר, עם זר, אינפלציה כבושה, אדמה כבושה". נראה כי בשלב זה אטומות אוזניו של שלמה בן פסח הכהן (פישר) לשמוע את רחשי הלב של אלו הצוללים מטה אל מתחת להכנסה החציונית והופכים לשכיח העלול לסדוק את הסולידריות החברתית שנבנתה בעמל רב ובזהירות רבה על-ידי מחנכים ומנהיגים אשר ידיהם נחרצו בעבודת יומם, מי בפלחה, מי במטע ומי בפרדס.
ההיסטוריה ומדעני הכלכלה ישפטו את תרומתו/קללתו של נגיד סתור חזון חברתי, הנוטל מדי חודש שכר-עתק ויורק מודלים וסיסמאות שאבד עליהם הכלח.
