רקע:
הצדדים הינם בני זוג נשואים והורים לחמישה ילדים, בעלי נכסים רבים. הבעל הינו איש עסקים, והאישה כיום אינה עובדת. ביהמ"ש לענייני משפחה קבע כי הבעל ישלם עבור מזונות אשתו סך של 8000 שקלים לחודש, וכן ישא במזונות בתו, שהייתה קטינה בעת פתיחת ההליכים, סך של 2000 שקלים לחודש, אשר יופחתו בשליש עם גיוסה לצה"ל. בערעור טען הבעל כי יש להפחית סכומים אלו, בעוד האישה הגישה ערעור שכנגד ובקשה להגדילם.
טענות הבעל:
הצדדים חיים בפירוד מזה זמן רב. טענות האישה כי רצונה בשלום בית אינם כנות, מה גם שהיא אבדה את זכותה למזונות. לאישה נכסים מהוריה, מה גם שהיא בחרה להפסיק את עבודתה. כן נטען כי רמתם אינה גבוהה, אלא בינונית. כן טען הבעל כי מצבה הכלכלי של החברה בבעלותו מדרדר וכן קיימת החמרה במצבו הבריאותי.
ביחס לבת נטען כי היה על ביהמ"ש לפסוק מזונות הכרחיים בלבד.
טענות האישה:
יש להגדיל את דמי המזונות שכן הם אינן משקפים את רמת חייהם הגבוהה, מה גם שהבעל לא הציג כל גרסה חלופית לדמי המזונות הראויים. כן נטען כי הבעל נטש אותה לעת זקנתה, כשהיא חולה, וחלק מהילדים נסמכים עליה לעזרה כלכלית. כן נטען כי לא הוכחו טענות הבעל היחס למצב בריאותי מדרדר ו/או הדרדרות במצב החברה.
ביהמ"ש פסק:
ביהמ"ש לא מצא מקום להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש לענייני משפחה ביחס לגובה המזונות. אף שביהמ"ש סבר כי הסכום שנפסק לאישה אינו גבוה, לאור רמת חייהם, הוא בחר שלא להגדילו מאחר שמדובר בנישואין שבאו לקיצם לפני זמן רב אולם האישה מסרבת להתגרש, ועל כן חובת תום הלב אינה מאפשרת הגדלת מזונות. כן נקבע כי לא ניתן לקבוע השבה של הסכומים שכבר שולמו.
