הקואליציה הזאת היא עולת ימים (100+) אבל היא נולדה לא בחטא, אלא במום, אשר עם הזמן הוא לא מתרפה אלא מחמיר. מצד אחד, הליכוד שהוכה בבחירות משום שעשה מה שהוא רגיל לעשות - לחשק עצמו - והפעם בעזרת "ישראל ביתנו". בלי הדתיים שנאמנים לשוקת של כול ממשלה. מצד שני ברית עם מפלגה חדשה וחדשנית שעל פניה מבשרת רוח חדשה ומדיניות חדשה, אבל היא מורכבת מאנשים שונים בהשקפת עולם ובמדיניות כלכלית ופוליטית וראשה מרוב סחרור מבולבל ומבלבל..הצד הדתי הלאומי מיוצג על-ידי "הבית היהודי" אשר הקשר היחיד והבלעדי בין מפלגה זאת לבין "יש עתיד" הוא "השוויון בנטל" קרי: בשרות בצה"ל. אפשר שבכמה נושאים כלכליים קיימת גם כן זהות השקפות. אבל המחלוקת המדינית קיימת והיא החריפה השבוע כאשר השר נפתלי בנט סוף סוף נתן דרור לדעתם של חבריו בהתנגדותם למדינה פלשתינית ("קוץ בתחת"). נוספה עליה "התנועה" בראשות לבני, שכוללת מנהיגי שמאל מובהקים כמו עמיר פרץ ועמרם מצנע וציפי לבני שעברה מימין למרכז הליברלי.

הקרקס הלאומי

כיצד אפשר לגבש מדיניות כלפי העולם הערבי בכלל והפלשתינים בפרט כאשר בליכוד יושבים "שומרי הסף" של "אף שעל" וב"תנועה" ו"יש עתיד" יושבים מצדדים בהיפרדות מן הפלשתינים מה שיותר מהר כדי לשמור על צביון המדינה היהודית שנתניהו כה הרבה מדבר עליה וכה מעט עושה לשמירת זהותה. להפך הוא הקטליזטור למדינה דו לאומית, שכן מדינת אפרטהייד יהודית בלב המזרח התיכון, סיכוייה לשרוד הן פחותים מזאת של דרום אפריקה בשעתה. מי חשב שסימביוזה כזאת אפשרית. בתרחיש שלי ראיתי בחירות חוזרות שבהן הליכוד סוף, סוף יעבור לאופוזיציה תחת מנהיגות אחרת. זאת בשל גחמנות בין "יש עתיד", "העבודה" ו"התנועה" שלא חברו יחד כדי להשלים מהפך אמיתי. הכיסא בער בישבנם להט לכיסאות - כפי שמסתבר. בשעתו, בהתייחסי לדברת של יאיר לפיד, ציטטתי בין היתר את האמרה "סייג לחכמה שתיקה". יש גם אמרה צמודה לה: "איזה הוא חכם - הרואה את הנולד". אילו בדק איש אינטליגנטי זה מה מצב הכלכלה הוא לא היה נופל למלכודת שטמן לו ביבי. בהיעדר משרה נחשקת משפיעה אחרת, הוא יכול היה לבחור להיות משנה לראש הממשלה וממונה על קשרי חוץ. לאמור, שר החוץ בפועל, בשעה שאביגדור ליברמן מושעה לשנה. באתו זמן לפיד יכול היה לקבוע עובדות בשטח, להשתמש ביכולתו התקשורתית וביוזמה ולהכניס את ביבי ל"מלכודת" של צעדים לקראת שלום עם הפלשתינים. או לא לחבור לקואליציה מפוקפקת ולעמוד בראש האופוזיציה ובבוא היום בתפקיד המיוחל כראש הממשלה. אולם לפיד, נוסף על הבעיות שלו כשר האוצר, בעיות שהוא ירש מקודמו ומשר העל לכלכלה - ראש הממשלה, הוסיף משגים על כשלים. לדוגמה, ההכרזה בריאיון לניו-יורק טיימס כי אין סיכוי להסכם שלום קרוב וכי יש למצוא פתרון ביניים. או שירושלים הערבית תהיה בשליטת ישראל. פשוט אמירות מיותרות למדינאי חדש. ואז בא שר בכיר בממשלתו, יעקב פרי (מ"שומרי הסף"), ומכריז שיש לחדש בהקדם את המו"מ עם הפלשתינים. או לאחר הפיאסקו בוורשה כאשר ראש הממשלה מתנער מנוסח הודעה משותפת עם ראש ממשלת פולין בנוגע לתהליך השלום, מכריז איש בכיר אחר ב"יש עתיד", ח"כ עופר שלח, כי הכיבוש וההתנחלויות הן מכשול לשלום. זאת בשעה שהמנהיג שלו באותו ראיון לניו-יורק טיימס אמר שהוא מתנגד להקפאת התנחלויות. נשמע ומגעגע כמו ביבי, וזה לא ברווז עיתונאי. או ששר הביטחון משה יעלון קובע שיוזמת השלום הערבית היא "ספין" וכי שר החוץ האמריקני כשל עד כה. על כך הגיב השר פרי מ"יש עתיד" שדיבורים מסוג זה מרחיקים אותנו ממשא-ומתן וכי יוזמת השלום הערבית ביסודה חיובית. אגב האמירות של יעלון, מישהו פעם אמר לי כי יש עורכי דין טובים שהם מלומדים ויודעים את החומר, אבל זה לא אומר שהם חכמים. אני חושב שזה אמור גם לגבי גנרלים. כך או כך, נראה לי שהמו"מ לשלום, נכון יותר ההתנגחות, מתנהל בין "יש עתיד" לבין הליכוד. כאשר בקושי שומעים ציוץ חזק מצד "העבודה". זאת מערכה שמנהלים על חלקת חול נע אך בפועל זהו קרקס מדיני.

הזמנים השתנו אבל לא ביבי

ההנחה של שותפי הליכוד בממשלה הייתה שביבי נתניהו בקדנציה השלישית כראש הממשלה ישתנה. הזמנים השתנו אבל לא ביבי. חרף הדעה שהובעה השבוע על-ידי השר עמיר פרץ, חבר "התנועה", שראש הממשלה אכן מעוניין בחלוקת הארץ בין שני העמים. אני מייחל לעצמי שזה נכון ואשמח שמחה אמיתית אם ביבי נתניהו ייכנס להיסטוריה כעושה שלום כמו בגין. אבל על סמך התנהלות מתמשכת בעבר, אני לצערי נוטה להיות ספקני. פרץ אומנם "פיסניק" אבל כיסא בממשלה הוא כיסא. לדעתי, הזגזוג של ביבי, למי שעדיין לא הפנים זאת, הוא לא טקטיקה, הוא אסטרטגיה. ואין לו אסטרטגיה לאיש הזה זולת הכיסא שלו. משום כך כל התקריות הדיפלומטיות, המבוכות, כאן, בוורשה, בוושינגטון, ברבת עמון ובריאד, מלמדות שכל השותפים לביבי בארץ וגם - להערכה שניתן לעשות אתו עסקה - בחו"ל - לא למדו דבר. כמאמרו של הפילוסוף הגל, שההיסטוריה מלמדת אותנו שהיא לא מלמדת אותנו מאומה. ח"כ נחמן שי מן "העבודה", באיגרתו השבועית, שואל "האם ישראל רוצה באמת ובתמים להשיג הסדר בינה לבין הפלשתינים?" הוא מספר כי לפני כשבועיים הוא השתתף באסיפה הפרלמנטארית של מועצת אירופה וטען בלהט כי אכן כך (כלומר ישראל באמת רוצה בשלום): "המשלחת שלנו הורכבה מעמיתי רונן הופמן ("יש עתיד", צ.ג) וממני, היא ייצגה את הכנסת כולה ואת התמיכה שאני מאמין שיש בבית לסיום הקונפליקט הישראלי-פלשתיני ארוך הימים." ימים אחדים אחר כך השמיע סגן השר דנון דברים הפוכים. אחר כך התכנסה שדולת ארץ ישראל וחבריה דחו לחלוטין כל הסדר שיש בו משום ויתור על חלקים מארץ ישראל השלמה. הנה כי כן מדברת ישראל במקהלה קקופונית ואין אנו יודעים קולו של מי קובע יותר. הודעה שהוכנה לקראת ביקור ראש הממשלה בפולין והייתה "מתונה" מדי, תוקנה בדחיפות על-ידי לשכת ראש הממשלה. אז מותר לכולנו להיות מבולבלים. משום מה פסח נחמן שי על ה-"ששששש" בכל הנוגע לבנייה בהתנחלויות כאשר האינפורמציה - נכון יותר, הדיסאינפורמציה - היא שיש הפסקת בנייה. בעת ובעונה אחת מתפרסמות ידיעות על הרחבת ההתיישבות באיתמר. אלה רק דוגמאות זוטא. נחמן שי, עמיתי וחברי משכבר הימים שמילא תפקידים בכירים בתקשורת ובתחום הציבורי, נשמע לי כאדם תימהוני - והוא בשום אופן לא כזה. אילו אמר שהעם בישראל רוצה באמת ובתמים בשלום - זה נכון. אבל רק חלקית. שכן אילו העם רצה באמת ובתמים בשלום הוא היה בוחר בממשלה אחרת. אשר לנחמן שי, מצופה מאופוזיציונר לשאוג כאריה ולא ללחוש. או שמא יש כנפיים לציפור שמעיף ח"כ אריה דרעי כי "העבודה" תצטרף לממשלה. מי שקרא את האיגרת השבועית האחרונה של שלי יחימוביץ' ימצא שהסוגיה העיקרית שהיא עוסקת בה היא שוב כלכלית. עם זאת לי קשה להאמין שזה יקרה במציאות פוליטית זאת.

הדבק לא יחזיק מעמד

מה שיש לנו בסופו של חשבון הוא ההכרזה של סגן שר הביטחון דני דנון כי ממשלת ישראל אינה תומכת בעיקרון של שתי מדינות לשני העמים ויש לסכל כל ניסיון להקים מדינה פלשתינית. אם לשפוט לפי המציאות, דנון משקף את מדיניות הממשלה בפועל. "יש עתיד" ו"התנועה" שותפים בפועל לאותה מדיניות. הם יתנו את הדין על כך - במוקדם או במאוחר. בימינו מתחולל מהפך מאוד יסודי - בעולם ובאזורנו. ההיבט הפוליטי, גם אצל שכנינו, שלא התנסו בדמוקרטיה, עובר תהליך למה שנקרא grass roots (השורשים) - מלמטה מהעם, מכול חלקיו. ולא מדובר רק במסגרת הרחבה, כמו מדינה, אלא במסגרת צרה. ראו במצרים, שם חלק מן האחים המוסלמים בשלטון חולקים על מדיניות הנשיא שבא מקרבם. ראו בטורקיה, שחברים ב"מפלגת הצדק" חולקים על ראש הממשלה שבא משורותיהם. ראו שגם הטאליבן הדתי קיצוני באפגניסטן מוכן לדבר עם וושינגטון, ואחרי כמה תרגילים של רה"מ קרזאי - הם ידברו. ראו מה קרה בבחירות האחרונות באירן, שאיראנולוג מן המרכז הבינתחומי בהרצליה, הגיב עליהן: "קיבלתי שוק". באותן מהדורות חדשות שבהם ראינו רבבות צעירים אירניים חוגגים הופיע ראש ממשלתנו, בישיבת הממשלה, כדרכו למצלמות, חמור סבר ומזרה אימה שלא ללכת שולל אחר מה שקורה באירן. כפי שכבר ציינו פובליציסטים, הליכתו של אחמדינג'אד היא אבדן לביבי. הוא איבד עוד אויב. והוא צריך אויבים אמיתיים או מדומים, כדי לפחד ולהפחיד. זה נכון שלגבי אירן, אבל לא רק, יש לנהוג בפוליטיקה ב"כבדהו וחשדהו". אבל אין כל ספק שאנו בפתחה של מהפכה בתודעה המדינית. בישראל התחילה רק מהפכת התודעה החברתית. אבל המהפך בתודעה המדינית בוא יבוא גם אצלנו. דבריו אתמול של ראש המוסד בעבר מאיר דגן, בוועידת הנשיא, מגבים תפיסה זאת. בצד האזהרה שאם לא נפעל מהר ליישוב הסכסוך עם הפלשתינים, התוצאה הבלתי נמנעת המיידית תהיה ביסוס שלטון החמאס בעזה, ויהיו לכך השלכות שליליות על יחסינו עם העולם הערבי. הוא קרא בין היתר להתייחס עקרונית בחיוב לתוכנית הליגה הערבית. לכן הדעת נותנת, אם אכן היא קובעת, שאנשים כמו יעקב פרי, עופר שלח, השר פרץ ודומיהם, לא יוכלו להתמיד בישיבה בממשלה הזאת במציאות הפוליטית הקיימת. שלא לדבר על ציפי לבני, שהיא גם ממונה על המו"מ עם הפלשתינים. מכאן אפשר להשתעשע בכמה וכמה תרחישים. המכנה המשותף ביניהם הוא שלממשלה הזאת כמות שהיא, ואין זה משנה איך יורכבו חלקיה המודולאריים - אין תוחלת. עם זאת אבא אבן, כידוע, אמר כי "עם ישראל לא מאמין בנסים. הוא סומך עליהם".