מול דלתות הפח המוגפות של חברת הסלולאר התחילו להתקבץ לקוחות. השעה הייתה תשע ועשרה בבוקר. הסניף היה אמור להיפתח בתשע וחצי. אחת מהממתינות נשענה על גדר שחצצה בין הכביש לבין מתחם החנויות והעסקים, שבו היה גם סניף החברה. היא הייתה מרוכזת במכשיר שלה. לפתע חרק על יד נהג את בלמי מכוניתו הרעועה. ושאל "מתי פותחים?" אני, שעמדתי בצד, לא עניתי לו, לא רק בגלל שהוא לא שאל אותי ולא רק משום שאיש לא הסמיך אותי למסור מידע על שעת פתיחת הסניף, אלא משום שהוא תכף לשאלתו צפירה, כדי לגרום לאישה שאותה שאל להישיר אליו מבט ולהשיב לשאלתו.
שלוש שניות של שתיקה הספיקו לו כדי לצפור שנית ולצעוק "תגידי", פקד על הנשאלת, "את לא שומעת ששואלים אותך שאלה?". היא לא נעה ולא זעה. היא המשיכה להתעסק במקשי הסמארטפון שלה. נבהלתי במקומה. הנהג נסע. כחלוף דקות אחדות הוא הגיע למקום שבו עמדו הממתינים, ובהם גם היא. זו שלא שמעה. הוא החל לקלל את האימא של אלוהים ואת אלוהים עצמו ואת חברת הסלולאר - "יימח שמה" - שהוא נמנה עם לקוחותיה, על שאינה מואילה בטובה לפתוח את סניפיה בשעה סבירה ומקובלת, שאף היא די מאוחרת, בתשע בבוקר.
האישה שנשענה על הגדר החליפה צד. לפתע הבחנתי שבאוזנה השמאלית תחוב מכשיר שמיעה קטן, אצבעוני. לפתע, קיבלה גסותו של השואל משמעות נוספת, חריפה יותר, גסה יותר, אלימה יותר. כאשר נפתחה הדלת, הוא פילס דרכו כדי להיות ראשון הנכנסים. איך לא.
על צווארו הייתה תלויה סיגריה אלקטרונית. כשהוא נכנס הספקתי לשמוע אותו אומר לנציגת השירות הצנומה, הבובתית, "תאמיני לי, אם הייתה לי סיגריה אמתית ביד הייתי שורף את כל הסניף הזה ושיישרף העולם".
האישה עם מכשיר השמיעה לא שמעה אותו. בסבלנות היא התיישבה והמתינה לתורה.
שעת בוקר נעימה, לפני שהחמסין מתחיל להצליף בשבטיו, אבל שעה שסבלנותם של לא מעט אנשים מתחילה לפקוע, מוקדם מן המשוער, ואלימותם הכבושה יוצאת מהכוח אל הפועל.
שאל המשורר: "לאן נוליך את החרפה?". אני לא יודע מה להשיב לו, כי אולי בכל מקום אפשרי שאליו ניתן, אולי, להוליכה, ממתין לקוח קצר-רוח ששואל עוברים ושבים אקראיים אם הם לא שומעים מה שמדברים אליהם.