קריאה בספר שיריה החדש של שושנה אידל יוצרת חרדת קודש, תחושה של "שַל נעליך מעל רגליך". השם אומנם נותן אווירה של מעמד מוזיקלי, אבל מעבר למוזיקה יש לשון שמגיעה לכל הפסגות, שמבקשת לבטא קול רוחני עליון.
קראו נא בשיר 'וזה סימן שבא לקיץ סוף' וראו כיצד המוזיקה הופכת לעונג צרוף:
"קול מלטף משדל
את הקיץ
להשאיר
שיר משרה
עונג,
פורש
שכינתו
בצליל מלטף." - עמוד 19.
החיבור של המלים 'עונג' ושכינה' יוצר הרמוניה מיוחדת, הרמוניה קדושה, מעין עונג שבת בלב החולין.
המנגינה היא המסר, הצימאון למנגינה הוא צימאון לרוח, למסר נסתר, לפשר גנוז מקדמת הבריאה:
"כל העולם צמא למנגינה
כי הנפש לא תמלא,
שבת היא ייחוד נפש העולם" - עמוד 42.
אוסף השירים הופך להיות אוסף תווים, והחיבור ביניהם הוא מגילת שירה, מגילה עתיקה שכמו שבה אלינו מבין אולמות בית המקדש - ועל הכול נסוך הד שמימי, שיר נוגע בשיר, רוח ברוח: קול השכינה, קול השירה הקדושה. נשמת העולם נוגעת בה, בשורות הרוטטות.
אנו רגילים לראות בשירה תופעה, שחושפת קודם כל את עולם הנפש, ואנו אומרים תמיד " שירה יוצאת מן הלב ונכנסת אל הלב". כאן הנפש היא ראי לעולם נסתר, לעולם של קדושה. שושנה אידל מקדשת את העולם החומרי ועוטפת אותו במעטפת רוחנית, ברובד של צלילים ונבואה.
אותיות השיר הן חלק ממארג קסום, משזירה מיסטית של משמעויות - וכך כותבת שושנה אידל:
"האותיות רקדו ביריעה נפרשת בתוך חיבורן
72 שמות גאלו את מחנה ישראל על הים
ואנו שרנו אותם שירים, חיברו
נפש לרוח, רוח לנשמה, נשמה לבורא..." - עמוד 44.
בשירתה של אידל יש חיבור למשמעות עמוקה של המלה תרבות, של המלה ספרות, שכן שיריה מבקשים ליצור משנה רוחנית מקיפה, ראייה תרבותית כוללת: ראיית השירה כצינור של שפע, ככלי להבנת סוד היקום, פשר הקיום.
בשורותיה העדינות, חובקת שושנה אידל תמונות, סצנות, הבזקים - ואנו הקוראים מגלים את אמנית המבט השומע, היא רואה וקוראת את הצלילים, הופכת הכול לספר של תפילות, פסוקי קודש שממלאים את כל היקום בטעמים ובלחנים. המסר עובר ומרחף ומהדהד: הטבע אינו רק יקום של חומר, אלא מעיין של צלילים. כך כותבת שושנה:
"זלפו נקודות, כטיפות נוצקות,
חברו לגשר הֲברות,
בדרכי פשר
אוצְרים צירוף שמות מובלע ממים עליונים,
סבים בסדר מפולש, נסתר, מפורש בפי הברואים,
ושפה זו מדלגת מעל לעיצורים
כמעין מתחדש ורוגש..." - עמוד 45.
קשה שלא לראות את החיבור המיוחד בין המלים 'אוצרים', 'צירוף', 'נסתר' - והשפה המדלגת, המעיין המתחדש, לשון שירה שמגשרת על פערים, על חוסרים. הלב חש, שלפנינו טבע שהוא פנימיות, מעיין מרווה, שהוא אוצר של שפע רוחני.
ספר השירים של אידל הוא מופע מוסיקלי אדיר, שירה של נשמה שירית, נשמת כל חי, והקורא נסחף אחר המלים, כמו לקחוהו לטיול בלב הטבע הפראי וכל היקום סביבו מהדהד בשירה קוסמית, קונצרט של טבע ונשמה.
שושנה כותבת:
"כסלע שוטף מים
בעבור חרסים ויין,
מגלגלת מנגינה
לגימות שפעה חדשה". עמוד 68.
שושנה היא נביאה הרואה לנפש העולם, נספגת בתוך העולם הרוחש: צדה בעטה הרגיש מחזות מעולם בני האנוש, מנופי הבריאה הקסומים. השיר הוא ביטוי מילולי, וההיגד כשלעצמו אין בו די, אין הוא בא לספר לנו מילולית, חשיבותו בפנימיות שבו, בכך שהוא יוצר אווירה מיוחדת בין השיטין. שירתה של שושנה אידל משרה עלינו תחושה מיוחדת, ומי שהולך בעקבות שיריה חש, שאין השיר בא לספר משהו: אין השירים עוסקים בחיצוניות, בפרטים. כל מטרתם - לצייר לנו עומק. ככל שאנו מעמיקים בשיריה, אנו רואים שיש בשירים נופך רוחני, אסתטי, פנימי - ועם זאת משהו מובנה, יש סדר וארגון פנימיים. שושנה אידל מנסה לחצוב את לבטיה וחייה ולהפיק מהם פנינים, ללטש אותם ליהלומים, לצלילים. וזו סגולתה של שירה טובה:
המיוחד בשירה והמיוחד בספרות - זו היכולת לבנות מכלול, לצרף קצב למצלול, לעצב באמצעות הלשון תמונות, לשוות למלים מבע מקורי וחדש, ליצור שלמות חדשה המפעימה אותנו.
שירת הטבע של אידל היא שירת נפלאות הבריאה, נפלאות הנשמה, וכל כולה של שירה זו שהיא חצובה כלשון תפילה, כפשר נסתר לחידת היקום, לחידת היצירה.