ויתור על שטחים לא יביא שלום

יש משהו מעורר כבוד בנוכחות השקטה והתקיפה של אייאן חירסי עלי, שעה שהיא מפציעה מאחורי הקהל ועולה להרצות. הביוגרפיה המסובכת של חירסי עלי מתחילה במשפחה מוסלמית בסומליה. בגיל 5 עברה מילת נשים ועד שנות בחרותה הייתה מוסלמית אדוקה. בראשית שנות ה-20 לחייה, כשנודע לה שמשפחתה מתכוונת לחתן אותה עם גבר זר מקנדה שלא רצתה, ברחה וביקשה מקלט בהולנד. היא למדה באוניברסיטת ליידן והחלה לפרסם מאמרי ביקורת מושחזים על האיסלאם ועל מצב האישה המוסלמית ובנושאים נוספים. היא כתבה את התסריט לסרטו של הבמאי ההולנדי תיאו ואן גוך "כניעה". מאוחר יותר נרצח ואן גוך בידי מתנקש מוסלמי. חירסי עלי הצטרפה למפלגת העם לחירות ולדמוקרטיה ונבחרה ב-2003 לפרלמנט ההולנדי. כמה שנים מאוחר יותר עברה לארה"ב והצטרפה למכון המחקר "אמריקן אנטרפרייז אינסטיטוט" (AEI). היא פירסמה כמה ספרים; אחד מהם, האוטוביוגרפיה "כופרת" שהיה לרב מכר עולמי, תורגם לעברית בהוצאת כנרת זמורה ביתן בשנת 2008. עוד ב-2005 נבחרה בידי המגזין "טיים" לאחת מ-100 הדמויות המשפיעות בעולם. האינטרנט מלא בחומרים על אודותיה - מאמרים וסרטוני הרצאות. האומץ שבדבריה כפול: הן מצד האיסלאם המאיים על חייה והן מצד העילית הליברלית במערב, שאינה אוהבת את הביקורת על הרב תרבותיות ועל העיוורון של החברה המערבית, המסרבת לראות את האיום האסטרטגי על קיומה כחברה חופשית. לישראל הגיעה אייאן חירסי עלי במסגרת ועידת הנשיא.

חירסי עלי (43) התבטאה פעמים רבות בנוגע למצב במזרח התיכון, וטענה שאנשים במערב אינם מבינים שמה שמתרחש במזרח התיכון אינו שיח או דיאלוג. "הסוגיה מורכבת מיותר מבעיה אחת", היא משיבה לי. "בהתייחס לסוגיה הישראלית-פלשתינית, הבעיה העיקרית היא שכאשר מדברים על תהליך השלום, מה שאתה מקבל הוא תהליך ולא שלום. מדוע התהליך הזה אורך זמן כה רב? עבור הישראלים הסוגיה היא בעיה טריטוריאלית, לעומת זאת עבור מנהלי המו"מ הפלשתינים זאת אינה בעיה טריטוריאלית, אלא בעיה דתית ואתנית. מעורבים בה לא רק הפלשתינים אלא כל הערבים. מנקודת המבט של המנהיגות הערבית, הגעה להסדר של שתי מדינות משמעה בגידה באלוהים, בקוראן, בחדית' ובמסורת האיסלאם". למרות שהם מוצגים כחילונים? "ההנחה שמנהלי המו"מ הפלשתינים חילונים אינה נתמכת על-ידי עובדות. לו היו חילונים, כבר היה בנמצא הסכם טריטוריאלי כלשהו. נכון להיום, אין הסכם משום שבצד אחד זה הפך לג'יהאד דתי של הכל או לא כלום, ואילו בצד האחר זאת עדיין סוגיה טריטוריאלית. אני יודעת שיש גם ישראלים שמתייחסים לכך כאל בעיה דתית; אך הם נמצאים בשוליים, לעומת הצד המוסלמי. הגעה לפתרון שתי מדינות היא בגידה דתית - לא רק עבור המנהיגות, אלא עבור רוב המוסלמים כיום. המערב אינו מבין זאת". מדוע? עשית שנים רבות במערב, כיצד את מסבירה זאת? "תפיסת הדת במערב במאה ה-20 וה-21 שונה מזו של המוסלמים במזרח התיכון. במערב הפרידו בהצלחה בין דת לפוליטיקה, אבל גם במקומות במערב שבהם ההפרדה אינה ברורה, מושג האלוהים והדת - אפילו במאות ה-13 וה-15 - עדיין שונה ממה שהוא כיום במזרח התיכון. "האיסלאם הוא אורתופרקסיה, לאיסלאם יש מטרה. אז אם אתה מוסלמי אמיתי, עליך להילחם למען המטרה. אתה יכול להגיע להסדר שלום זמני או להפסקת אש, אבל לא מדובר במצב סופי, נצחי. לא מדובר בטריטוריה בלבד, כי השטח אינו שייך לעם; הוא שייך לאלוהים. אז עבור מנהיג פלשתיני - גם אם חילוני, אפילו אתיאיסט - לצאת מחדר המו"מ ולהכריז 'השגתי פתרון של שתי מדינות', פירושו להיות בן מוות". לא מעט חכמים מגיעים לכאן ומציעים לנו, הישראלים, להיות רציונליים. מה דעתך, האם יש דבר בסכסוך הזה הקשור לרציונליזם? "אירופאים ואמריקנים - ואינני מתייחסת רק למנהיגים אלא גם לאדם ברחוב - בטוחים שלכל בעיה חייבת להימצא איזושהי פשרה שאפשר להעלות במו"מ. מה שהם אינם יכולים לקבל הוא שצד אחד יכריז ש'התוצאה ההגיונית היחידה היא הניצחון המוחלט שלנו'. אם נשים לרגע בצד את הסיפור הישראלי-פלשתיני, אפשר לראות רכיבים של התרבות הזאת במאורעות המתחוללים בסוריה, בלבנון. ראינו זאת עם מובארק. יש מנצח ויש מפסיד, אבל לא יכולים להיות שני זוכים". רעיון הפשרה נובע מנאיביות? "אתה יכול לתייג אותה בכל תווית שתבחר. הקשבתי לאדם כמו טוני בלייר בשניים-שלושה כנסים שבהם נאם, והוא חדל להיות נאיבי, הוא לא אותו האדם שהיה לפני עשר שנים בכל הקשור לסכסוך הזה. יותר ויותר מנהיגים רואים שאי-אפשר לפתור את הסכסוך הזה בסגנון מערבי, כלומר באופן שבו כל סכסוך יכול להיפתר, בכך שאיש לא יעזוב את שולחן המו"מ בידיים ריקות. בתרבות המוכתבת על-ידי כבוד ובושה, נוסף על הנושא הדתי - כל סוג של תבוסה, של פשרה, משולים לעזיבת השולחן בידיים ריקות. פשרה היא הפסד בתרבות הזאת. מאוד קשה להסביר זאת לאנשים מערביים בני זמננו".