ביום ג' האחרון (06.13.25) חגג הזמר והיוצר שלמה בר יום-הולדת 70. הוא עשה זאת בהופעה במועדון התל אביבי "זאפה" עם ההרכב החדש לו הוא שותף אשר מכונה "נקודת מפגש".

אודות "נקודת מפגש"

אין ספק כי מדובר באחד ההרכבים המפתיעים של השנה. בהרכב זה חברים בין השאר המתופף האגדי מאיר ישראל אשר ניגן במספר רב של להקות קצב,וכן ליווה בין השאר את הזמרים אריק איינשטיין,ושלמה ארצי. מיקי שביב נגן באס, זמר ומלחין מחונן, במאי הקלטות, כמו-כן, הקים וניגן בלהקות כגון: "טנגו" ו"כאריזמה", וכן, הוא ידוע כאומן סולן מקליט המוציא בקרוב אלבום בלוז חדש. עדי רנרט, קלידן, מלחין, ומעבד שעבד עם כל הגדולים במוזיקה הישראלית, עוד מימי "ששת" דרך "לילה גוב" ועד הפרויקט רב המשתתפים שהוא הוביל, "הפעמון". בנוסף, רנרט היה שותף במאות הפקות, וכמלחין אני לא אשכח לו לעולם את השיר האלמותי "ושום סלע" שחיברה המשוררת המנוחה תרצה אתר. כמו-כן, מופיעים בהרכב זה שותפיו של שלמה בר ללהקת "הברירה הטבעית": אילן בן עמי בגיטרות ויעל אופנבך (בת זוגו של שלמה) בכלי הקשה. מאז תחילת פועלו בשנות השבעים שילב בר בין מוסיקת רוק למוסיקת עולם ,בין שירת ימי-הביניים למוזיקה בת-זממנו. ואין ספק, כי שילוב זה בין מוסיקאים המגיעים מעולמות שונים נותן להרכב את האיזון הנדרש אשר משלב בין סגנונות שונים ומיוחדים. ב"נקודת מפגש" יש גם טקסט מהשירה הערבית הקלאסית מתוך "אלף לילה ולילה", וכמובן כל הלהיטים הגדולים של שלמה בר, שמציין בימים אלה 35 שנים לאלבום הבכורה של "הברירה הטבעית" עם "ילדים זה שמחה" ו"אצלנו בכפר טודרא" אותם שר בין השאר במחזה "קריזה" אשר חובר ע"י המחזאי יהושע סובול ב1976. שלושים וחמש שנים עברו מהאלבום ההוא "אלי שורשים", עם 12 אלבומים, מאות שירים ואלפי הופעות, ושלמה בר לא מוותר. הוא ממשיך לומר את דברו, החברתי, פוליטי, ובעיקר אמנותי אשר מלווה לפרקים במעט פחות זעם אשר איפיין אותו בתחילת הדרך, אבל עם אותה אמונה בכוחה של המוזיקה לעורר את הנפש, לתת כוחות עידוד ואהבת החיים. השירים של שלמה בר בדרך כלל מאד לא שמחים. כלומר: הם מתארים עולם קודר ועצוב שיש בו אופל מסוים, ושום-דבר טוב לא קורא בו(דומה לסרטיו של הבמאי הפולני-אמריקני רומן פולנסקי).

השינוי שעבר על שלמה בר

אך, למרות זאת ניתן לראות כי בשנים האחרונות שלמה בר מרבה להתעדכן ולהתחדש. המוזיקה שלו, שכללה תמיד שילוב של ישן וחדש, דתי וחילוני, שירים מקוריים לצד קאברים שנשמעים כאילו הוא הלחין אותם, ומפגשים עם מגוון של מוסיקאים וכותבים ש"נקודת מפגש" היא רק החוליה האחרונה בשרשרת. בין השאר הוא שר בשנים האחרונות את "סליחות" (יהודית רביץ במילים של לאה גולדברג ובלחן של עודד לרר), "הלילה" (ארז הלוי, "דברים שרציתי לומר" (יעקב רוטבליט ויהודה פוליקר), "אמא אדמה" (יעקב רוטבליט ומיקי גבריאלוב), "שיר לשלום" (רוטבליט ויאיר רוזנבלום) ועוד ועוד. וכך, אם לפני 35 שנה נראתה "הברירה הטבעית" רחוקה מאד מהקאנון של המוזיקה הישראלית, העולמות האלה מזמן נפגשו, והצליל הישראלי המרכזי הוא הרבה יותר פתוח ומגוון, גם בזכות ההתעקשות של שלמה בר וחבריו לדרך, שלא הייתה קלה ופשוטה. חשוב לציין כי רק בחמש השנים האחרונות הוא הופיע במחווה בפארק לשירי אריק איינשטיין, במופע הצדעה לג'ו עמר ולשלמה קרליבך, ליהושע סובול ולאורי צבי גרינברג, בסדרת הופעות עם התזמורת האנדלוסית וגם עם ברי סחרוף, אהוד בנאי, דוד ד'אור, אהובה עוזרי, מאיר בנאי, מוש בן ארי, קובי אפללו, מירי מסיקה, שלומי שבת, להקת גאיה, גליקריה, צמד רעים, "בלקן ביט בוקס" ואפילו להקת הפאנק- ג'אז "התפוחים", ועכשיו עם "נקודת מפגש". בכל המפגשים האלה שלמה בר הוא אותו זמר, שר עם כל הנשמה וההתכוונות, דופק על כלי ההקשה שלו בהתלהבות של ילד, מחוספס ושרשי ופראי כמו למשל, השירים האלמותיים :"עץ השדה", "כמו צמח בר".