מבין השרים שכן נכחו במליאה - שר האוצר הכה מדובר,
יאיר לפיד, היה שקוע בהתעסקות עם המיילים שלו בטלפון הסלולרי. כמו לא היו דברי ראש הממשלה מרתקים, מכובדים ומאירי עיניים.
מה שמעיד על מידת רצינות התייחסותו לישיבתו על כיסא השר.
ראשת "התנועה" נכנסה ויצאה מהאולם כמו הייתה באיזו מסיבה חברתית. כאילו הדברים שנישאו מהדוכן היו פטפוטי הבלים חסרי ערך. ולא היא.
כל צעקותיה וצרחותיה של הח"כית הקולנית ממר"צ,
זהבה גלאון או הערותיו הצרחניות של
דב חנין, לא יכלו להמעיט מערך הדברים שנשא ראש הממשלה או לגרום להפסקת דבריו. הם נראו ונשמעו כה נלעגים, כמו קבוצת פעוטים בגן ילדים, המרימים קולם כדי להתבלט, ולהשתיק את עמיתם. דמותם התגלתה בכל עליבותה וקוטנה בעיני יציע המבקרים והעיתונאים. גם נאומה של
שלי יחימוביץ (שניצלה את האירוע להשמעת הפראזות האנטי ממשלתיות השחוקות שלה), שהכריזה שז'בוטינסקי לא היה מאבותיה הרוחניים - זיכה אותה בהערת סגן השר
אופיר אקוניס "אז מי הם אבותיך הרוחניים - סטאלין או לנין?" פטפוטיה ולהג דבריה שהתמשכו כמו מסטיק עד שתם זמנו של הדיון, מנעו מיושב-ראש הכנסת לשעבר ריבלין לשאת דברים וכן גם מח"כים נוספים שהיו מיועדים לכבד את נשוא הדיון.
זאב ז'בוטינסקי, שהשליטים הבריטיים בארץ-ישראל לא התירו לו לחזור לארצו באיום של מאסר חוזר לתמיד - גרמו לו להעביר את עשור שנותיו האחרונות בגלות, בפעילות ציונית אמנם, רחוק מהארץ שבה היה כה חשוב להקים מדינה ליהודים - ומהר. שם נפטר בגיל 60, כשהוא משאיר מורשת רוחנית וצוואה לעמו. והצוואה שמסכמת את הרומן האלמותי שכתב "שמשון" הייתה
"קיר הברזל". שפירושה היה: אם לא תצטיידו בכלי נשק (הברזל) שיגרמו לחיל ורעדה בקרב אויבכם - לא ישרור שלום ביניכם לבינם.
אין שום מוסריות בלהיות חלש. רק אם נהיה חזקים - ירצו לעשות שלום עמנו. ומוסיף ראש הממשלה ואומר:
ז'בוטינסקי הניח את היסוד למדינת ישראל, בכך שקשר את נושא הביטחון לקיום המדינה ולשלום בר קיימא.
הדמות המעוותת שהודבקה לו על-ידי השמאל כאוהב מלחמה - נופצה בקריאת הספר שכתב עליו דן מירון "הגביש הממקד" ושבעקבותיו - כתב א.ב. יהושע את המחזה המצליח שעולה בקאמרי "הילכו שניים יחדיו?", על פגישותיהם של בן-גוריון וז'בוטינסקי בלונדון, כשניסו לאחות את הקרע ולמנוע את ההיפרדות בהסתדרות הציונית. חרף ההסכם שהושג בין שני המנהיגים הדגולים - הרי כשבי.ג'י חזר לארץ, טירפדו העסקנונצ'יקים שלו את ההסכם, וההסתדרות הציונית נחלקה, מאז ועד היום, לשמאל וימין.
קטע השיר שכתב ז'בוטינסקי ובו ציין את השלום לו הוא נכסף, בין שני העמים, הערבי והיהודי, כשתאר שיבוא יום, בו יגור בן ערב בשלווה ונחת עם תושביה המקוריים של ישראל - מנתץ את המיתוס עליו כשונא שלום. להפך.
הנוער של היום כמו גם מבוגרים רבים, חיים בחוסר ידע מהי תרומתו וחשיבותו של זאב ז'בוטינסקי לקיומה של מדינת ישראל. הוא שדחף לממש את עיקרון "הבית הלאומי" שהבטיח הלורד בלפור ליהודים, בנבאו את השואה שעתידה לנחות על יהודי אירופה. אך מה כי נלין על האנגלים שהקפיאו את מיכסת הסרטיפיקטים (אשרות ההגירה) של יהודי אירופה לארץ ישראל, אם מי שדרש מהשלטון הבריטי את הדבר היו חברינו המלומדים מהשמאל הישראלי, שפחדו שאם יגיעו לארץ יהודים אמידים ובעלי השכלה, ולא רק פועלים - עוצמת שליטתם בתושבים היהודים תיחלש. על כך תוכלו לקרוא במחקרו / ספרו של
ד"ר יעקב טובי מאוניברסיטת חיפה - "מלחמה ללא גבולות".
אם הרצל הגה את הרעיון, הרי שז'בוטינסקי דחף מנהיגי עולם ויהודים בתפוצות שיש לחוש ולממש את הרעיון, כדי להמשיך את קיומו של העם היהודי. וכנביא - זכה ליחס מועדף לרעה, כגורל כל נביא בהיסטוריה, ולא זכה להיקבר בישראל אלא רק 26 שנה לאחר מותו בגלות.
כנסת ישראל כיבדה בדיון המיוחד שהתקיים במליאה את זכרו של המנהיג הענק, הדגול, שיש לבכות את גורלו, ואת אי הצלחתו לממש את רעיונו בזמן, וכתוצאה מכך התאפשר לצורר הנאצי להשמיד כמעט מחצית מהעם היהודי חסר המולדת אז. חברי הכנסת שביזו בהתנהגותם ובחוסר הכבוד לדברים שנשא ראש הממשלה, חשפו את פניה מכוערים של קבוצת ח"כים קטנונית זו.
