אנסמבל עיתים מעלה בבימויה של רנה ירושלמי את מחזהו של יונסקו "המלך הולך למות", כשלכל אורך ההצגה אנו יודעים מה צפוי, אך מאזינים לדעתו של המלך - שעליו לא חל המוות. עובדה, הוא חי כבר 400 שנה... הבחירה של ירושלמי בשחקנים הספציפיים האלה, מבטיחה את הצלחת ההצגה באופן טוטלי. דורון תבורי כמלך ברנז'ה הראשון, שם החוזר ברבים ממחזותיו של יונסקו, הוא ה"כל אדם", האב טיפוס של כולנו, על כל חששותיו, התרכזותו אך ורק בעצמו, והקונספט שלו שעליו כמלך - לא חל המוות. תבורי, השחקן השולט בכתר על הבימה הישראלית מזה 40 שנה, שחקן שבוחר את ההצגות שלו בקפידה, איש רוח, מתרגם, מביים ושחקן מזהיר, משאיר אחריו בתולדות התיאטרון הישראלי שובל של הצגות שהרטיטו את כולם ותיזכרנה לעד, ביניהן: "גטו", "נפש יהודי", "המתחזה" ו"סיד". כאן הוא מדגיש במלל שלו (בתרגומו הנפלא של דורי פרנס) את ההתלבטות בין החושך והאור, בין חוסר האונים שלנו לשלוט במוות, לבין רצוננו לשלוט באחרים, כמו המלך ברנז'ה, שני דברים שאינם יכולים להתממש כלל. גם המלך, למרות שרביטו וכתרו - בטל בשישים כשהמוות עומד להגיע, ואפילו אינך יודע מתי וממה. הניכור בין הדמויות - בינו לבין אישתו הראשונה ואישתו השניה, ולבין אנשי חצרו - הניכור הזה עובר כחוט השני בכל מחזות האבסורד גם בין הקהל למתרחש על הבמה. "אז מה בסוף הסיפור?" שואל הקהל בכל המחזות הללו. והתשובה היא: המלל, היופי שבמשפטים ובדו-שיח של חרשים שמתקיים תמיד במחזות אלה. כמו אצל סמואל בקט האירי, הארולד פינטר ועוד. רזיה ישראלי כמלכה מרגריט, מלכותית, מלאה הוד והדר, מפוקחת ומודעת היטב למה שעתיד להתרחש בכל רגע. רזיה מביאה עימה להצגה את מטען הניסיון שלה והצלחתה בהצגות שהפכו לאבני דרך בתיאטרון הישראלי כמו "סורגים" בשלושה תפקידים שונים - כנערה, כסוהרת ראשית, וכאסיר-גבר. הכל הודות למינעד ארבע האוקטבות בהן ניחונה. כך תיזכר גם הופעתה בתפקידים הראשיים ב"איפיגניה באאוליס" בתיאטרון חיפה, ב"זונה הגדולה מבבל" בקאמרי ועוד ועוד. השקט הנפשי בו היא נחונה ממתן את היפוכי מצבי רוחו של המלך, שמתניידים מתוך טירוף וחוסר יכולת לקבל את המציאות. כאילו היה פרעה או קיסר ברומא - שנחשבו לאלים נצחיים. הסצינה בה היא מסיימת את ההצגה וסוגרת את מעגל חייו שמתנועע של המלך - היא המרגשת ביותר בהצגה. כאן היא כן לוכדת את ליבו של הקהל, ללא הניכור כמו מצד המלך, או החנפנות של הרופא, המלכה השניה והמשרתים. חנפנות וצביעות בהם מאשים יונסקו את החברה במחזהו "הקרנפים" - שהפך להיות למושג. בעוד המלך לבוש אדרת ובגדים מבדים גסים ופשוטים, כסמל לחוסר ההדר שבו, ולהתקרבות קצו, הרי עיצוב שמלתה של המלכה בריגיט כמו גם שמלתה היפה של המלכה מארי (נטלי ברמן הענוגה והיפה, הצעירה מבין כל הקאסט) מזכים את המעצבת יהודית אהרון ב"שאפו". ירדן גלבוע כמשרתת ממלאה את תפקידה בחום אנושי ובכנות חודרת, גם אם אינה מעיזה להמרות את פי המלך, והיא מתקרנפת כמו כולם. הזקיף, אבי גולומב, עושה את מלאכתו נכונה, והרופא - נועם בן אז"ר הוותיק בקרב האנסמבל, עושה את מלוא יכולתו לתמרן בלספק את רצון המלך ומאידך - את המלכה והמציאות. ההצגה היא מלאכת מחשבת מלאת אווירה של הבימאית רנה ירושלמי, לא ארוכה ומייגעת. הצלחתה נובעת מהאופן בו ליכדה את כל הכישרונות לכלל מעשה מושלם, ולהציג את המחזה הנודע מ-1962 כמו יצירה עכשווית, שליחה לא נס. אולם נחמני שהוקטן והפך לאינטימי, הולם להפליא הפקות איכות כאלו. למרות שחבל שהעירייה לא החליטה להחזיר לו את מימדיו כבימי הזוהר בהם שימש כאולם תיאטרון הקאמרי, בו הועלו מיטב הצגות התיאטרון לכמות נאותה של צופים. תל אביב מצויה בחסר רציני של אולמות תיאטרון, וראוי לראש העיר לתת את דעתו לנושא זה. שאפו לשחקנים המבריקים, ליוצרים, כמו למוזיקה של אבי בללי מ"נקמת הטרקטור", למעצב התפאורה בעלת האיזכורים להוד וההדר - אשרף חנא, לתאורה הממוקדת אך מעט אפלולית מדי של אבי יונה בואנו, ולאנסמבל שממשיך להעלות הצגות איכות בלבד.