בימים האחרונים, ככל שרבו הידיעות על הרפורמה שמתעתדת הממשלה לערוך בנמלי ישראל, הלעיטו אותנו ועדי העובדים שם, במופעי בלהות משלהם. אמצעי התקשורת התמסרו לזיקוקים הללו בחדווה, על-פי הציווי של הגנום האנרכיסטי הטבוע בדמם. הרי יש פה יותר משמץ של חגיגה.... אבל לנו היו מופעים אלה של הוועדים מלווים בתחושת חנק קשה. כן. בעוד האצבעות לופתות את גרוננו, הם הצהירו בוקר וערב כי ילחמו על כך שלא תהיה רפורמה בנמלים וכי לא תהיה שום פגיעה בשכרם. ומדוע? "לא ניתן לפגוע בשכרנו, זה האוכל של הילדים שלנו". הצהירו כשהם מגלגלים עיניהם בהתחסדות כלפי מעלה.
לא ידעתי מעולם שגם הילדים של עובדי נמל אשדוד אוכלים סינטה במסעדה המפורסמת שאחד מבעליה הוא לכאורה אלון חסן, מי שהיה יו"ר ועד העובדים בנמל. אם כך הדבר, ברור שכל שינוי בשכרם ובמעמדם אכן עשוי/עלול לפגוע בהם וביחסים הפנים משפחתיים באופן אנוש.
אבל הארגון, שמצוי באמת בצומת דרכים, זו ההסתדרות. הציבור, נקעה נפשו מהתנהלות הוועדים הגדולים ומאחיזתם בגרונו. הוא לא יסלח לארגון העובדים הגדול אם הלה ייגרר למסלול התנגשות עם ממשלת ישראל. בנושא זה לפחות מובטחת לממשלה תמיכה גדולה.
מעבר לוויכוח שהחל בפעם האלף מול הוועדים הגדולים ואיומיהם הברוטליים, קיימת מציאות אחרת, קשה יותר. המשקפת מאבק על תרבות העבודה בישראל. מאין היא באה ולאן היא הולכת. ומהי דמותה של הדמוקרטיה בארצנו. האם היא כזו המאפשרת לכל איש צרחן ואלים לדבר בשמה? האם אין מנגנוני הגנה בפני אלה העושים עבודתם קרדום לחפור בו ולהלום במרקם החברתי המורכב של ישראל ולפוררו?
הדמוקרטיה כמוה כחמאה. במינון נכון היא מוסיפה טעם רב למזון שהיא מתווספת אליו. אלא שהיא מתמוססת על נקלה, כאשר היא מצויה בקרבת מקור חום מכל סוג שהוא. במיוחד אלימות, דמגוגיה, וצרחנות לסוגיה. ההיסטוריה לימדה אותנו פרק אחד או שניים על תכונותיה אלה של הדמוקרטיה... והינה אנו מוצאים היום דוגמה מאלפת לכך בקהיר. ישראל טוענת להיותה מדינה דמוקרטית לעילא.
האם היא נושאת לשווא את שם הדמוקרטיה? יש כאלה החוטאים בחטא הזה. הם מצויים בנמלים, ברשות שדות התעופה, בחברת החשמל וברכבת. בקהיר נמצאו אלה שהחליטו וגם הצליחו לטפל בטוענים הגדולים למען הדמוקרטיה. טיעון מזוייף כמובן. אבל מה עם הטוענים הקטנים? אלה המצויים כאן אצלנו. האם אין מוטלת עלינו החובה לטפל קודם כל בקטנים דווקא כדי להציל את הדמוקרטיה הגדולה, היקרה לנו מכל?
ולכאן מגיע הנושא בתפקיד הראשי בסצינה זו. ההסתדרות. האם היא תוכל להשתמש באופן מושכל בכוחה? האם היא תוכל לגרום לכך שתוחזר השפיות לוועדי העובדים? שניתן יהיה לחזור ולומר שלא יהיה שימוש לרעה במכניזם הדמוקרטי, כדי להשתלט שוב על ארגונים ומערכות בשם הדמוקרטיה? ולמנוע מהם ומעובדיהם, ללכת אל עבר האסון המסתמן ביחסי העבודה בישראל?
