תשמעו סיפור ותשפטו בעצמכם:

לפני כ-14 שנים, הלכתי למוזיאון ישראל כדרכי מימים ימימה. הייתי סקרנית לראות את התערוכה עליה דיברו בכל כלי תקשורתי בארץ. שֵם התערוכה תאם את תכנה: "שיכרון צבעים". הסתבר, שלרגל יובל ה-50 של מדינת ישראל, נחשף לראשונה האוסף הנדיר של ורנר וגבריאלה מרצבאכר, שנאסף על ידם במשך 25 שנים ושנחשב לאחד האוספים הפרטיים והחשובים בעולם לאמנות מודרנית. היה זה מסעיר ומרגֵש להביט בתמונות שטופות הצבעים החמים והעזים. אם כי איני בקיאה כל-כך בזרמים השונים באמנות, ראיתי לנגד עיני כמעין מהפכה של ציירים שקצו בציורים המדויקים של קודמיהם, שציירו כל אובייקט בנאמנות יתר לאורגינל. היה נדמה כאילו צפית בצילום, והיה עליך להצמיד את קצה אפך לתמונה, כדי להיווכח שאכן ציור בעבודת יד הוא זה ולא צילום. הציירים "המורדים", השייכים לזרם הפוביסטי, צבעו את ההרים שבתמונות בצבע וורוד בזוקה, העצים בכחול, האדמה בצהוב... מה אומר לכם, הדם עלה לי לראש, האדרנלין התחיל לרוץ לי בעורקים... הרגשתי שמחה עצומה ובלתי מוסברת, כנראה, אותה שמחה ושחרור ממוסרות אותם חשו האמנים, שנתנו דרור למכחולם עת טבלו אותו בצבעים שאך זה "נולדו" משפופרות הצבע, בלא לערבבם תחילה, ובכוח חיים שונה, עם ויטאליות חסרת מעצורים, משחו את הצבעים במשיכות צבע על-פני הבד, בסגנון ואן גוך. ניכר שהמכחולים בצַו אדוניכם, "ליקקו" בצבעים עזים, כמעט בתאווה, את הבד ברוחב לב ובעזות מצח ממש, כאומרים: "אנחנו כאן! גם לנו יש מה לומר, גם אנו רוצים להתבטא, אך אחרת מכם, לפי נטיות לבנו וכישרוננו". אה, זה היה נ פ ל א ! לא רציתי ללכת הביתה... רציתי לחיות שוב ושוב את החוויה בלי סוף. אין פלא שביקרו בתערוכה כרבע מיליון מבקרים! ושֵמע התערוכה פרס לו כנפיים... והתערוכה נדדה על-פני כל העולם והוצגה במוזיאונים הנחשבים ביותר. חזרתי הביתה והסתובבתי בין החדרים כאריה בסוּגרו. לא הייתי שקטה, רציתי לומר "תודה" לאיש המקסים הזה, מר ורנר מרצבאכר, על המחווה היפה שלו ושל רעייתו למדינת ישראל בכלל ולנו, אזרחי ישראל, בפרט. מה אפשר לתת לאדם שיש לו הכל? חשבתי וחשבתי... ומצאתי! אני אשלח לו דבר שאני בטוחה שאין לו: אשלח את סִפרִי הראשון, שאך זה יצא מהדפוס, ספר ילדים הנקרא: "רומיה ומרבד הקסמים" ואצרף לו את בובת רומיה הלבושה בלבוש מסורתי תימני. הספר זכה ב"מצעד הספרים" והיו בו איורים מקסימים ואותנטיים של בני תימן בכל צבעי הקשת. גמלה החלטה בלבי, שאשיב לאיש טוב הלב הזה באותו מטבע - בצבעים! הוא "דיבר" אליי ב"שיכרון צבעים" ואני אשיב לו בצבעים אותנטיים טבולים בסחוג. (אגב, ספר זה נמכר בזמנו בעשרות רבות גם בחנות מוזיאון ישראל). עתה ניצבה בפניי בעיה, איך אגיע לאיש? איני יודעת את כתובתו ולאן אשלח את מתנתי? התקשרתי ללשכת מנכ"ל מוזיאון ישראל, סיפרתי למנהלת לשכתו את רצוני לשלוח למר מרצבאכר את סִפרי והבובה, והיא ענתה לי בנימוס שתשאל את המנכ"ל ושאצלצל למחרת. התקשרתי שוב, ואז אמרה לי שאין הם נוהגים לתת כתובות של תורמים, ואם אני רוצה לשלוח דבר מה למר מרצבאכר, שאביא את הספר והבובה ללשכה והם יבדקו את המכתב ויקראו את תוכנו, וגם אז, לא בטוח שישלחו אליו את החבילה. ראיתי שמלשכת המנכ"ל לא תבוא לי הישועה, ולא האשמתי אותם. באחד מתפקידיי במשרד החינוך הייתי מנהלת לשכת סגנית שר החינוך, ואף אני הייתי צריכה "ללכת בין הטיפות ולא להירטב", להיות זהירה עם הבריות ולהקפיד בכבודם, ולמען האמת, לא כל בקשה שהוגשה לסגנית השר, יכולנו להביא לידי מימוש. הנחתי ללשכת מנכ"ל המוזיאון, ופניתי לידידי משכבר הימים מר טדי קולק, ראש העיר דאז. סיפרתי לו על התלהבותי מהתערוכה "שיכרון צבעים", ואת תשובתה של מנהלת לשכת מנכ"ל מוזיאון ישראל, ועל רצוני לשלוח למר מרצבאכר את "רומיה ומרבד הקסמים" עם הבובה, שהוא ותמר קיבלו ממני במתנה יומיים לפני... טדי חייך ואמר לי: "שמחה'לה, מה הבעיה? תפני לאורה שלי (מזכירתו) והיא תיתן לך את הכתובת המדויקת של מרצבאכר". שמחתי מאוד, נטלתי איגרת מהודרת וכתבתי מילות תודה ושבח לזוג מרצבאכר בכתב ידי הקליגראפי. את האיגרת צירפתי לספר ולבובה ושלחתי את כל החבילה לכתובת שנתנה לי אורה. חלפו שלושה שבועות. אחרי העבודה הלכתי לבית הדואר, פתחתי את תא הדואר שלי והבחנתי במעטפה גדולה ויפה משווייץ! בתחילה חשבתי שחלה טעות של הדוור, מה לי ולשווייץ? אך כשהבטתי שוב על שם הנמען הכתוב על-גבי המעטפה, ראיתי בבירור שכתוב: Ms. Simha Siani. שכחתי לגמרי שמר מרצבאכר מתגורר בשוויץ, וכששלחתי לו את מתנתי, לא ציפיתי לתשובה. הודיתי לו בדרכי המיוחדת ודיי בכך. פתחתי את המכתב בסקרנות רבה ולא האמנתי למראה עיניי. מלשכתו של מר מרצבאכר הודו לי על המתנה היפה וכתבו עוד מספר מילים בשבח הספר והבובה, וביקשו, בשמו של מר מרצבכר, לשלוח לו עוד שני ספרים ושתי בובות של רומיה, אבל הפעם בתשלום! הייתי בשוֹק! לא ידעתי אם לבכות מרוב התרגשות, או לצחוק מרוב שמחה. מייד התקשרתי לטדי קולק וסיפרתי לו על תוכן המכתב משוויץ. "מה אעשה עכשיו?" שאלתי בהתרגשות, "זו בושה לבקש ממר מרצבאכר כסף עבור שני הספרים ושתי הבובות. מייד אשלח לו את שביקש, אך ללא כל תשלום. והרי ידוע לכל על מערכת היחסים ארוכת השנים בין מוזיאון ישראל ובין מר מרצבאכר ורעייתו גבריאלה. מי כמוך יודע, טדי, שהוא כיהן ממושכות כנשיא המייסד של אגודת ידידי המוזיאון בשווייץ, ושהוא ואישתו תרמו כספים להקמת אולמות "יוליוס והילדה מרצבאכר לאמנות ישראלית", ועוד ועוד...", ואחרי תרומתם הנדיבה אני אבקש ממנו כסף? זכות גדולה נפלה בידי שנתבקשתי על-ידו לשלוח לו עוד שני סטים...". "תירגעי, שמחה'לה, תירגעי", אמר טדי, "כפי שאני מכיר אותו, הוא לא יקבל את שני הספרים והבובות ללא תשלום! טוב תעשי אם תשלחי לו את שביקש ותנקבי בסכום כלשהו". "כמה כסף לבקש?", שאלתי. "תבקשי 30 דולר על כל ספר ובובה, וזהו! אל תדאגי הוא לא יתרושש מהסכום הזה", צחק. טדי הציע, ואני עשיתי כדברו. שלחתי למר מרצבאכר, עוד באותו יום, שני עותקים נוספים של הספר ושתי בובות. אחרי שבועיים הגיע לי צ'ק בחתימתו על-סך 60 דולר. הבטתי בצ'ק בעיניים גדולות..., אף פעם לא ראיתי חתימה כזאת, התופסת חלק ניכר משטח הצ'ק. מייד צילמתי את הצ'ק, הצפנתי אותו והחלטתי לא לפדותו. סיפרתי לחבריי את הסיפור המרגש והם דחקו בי לפדות את הצ'ק. "לא יזיק לך אם תרוויחי כמה גרושים...", אמרו, אך אני עמדתי על דעתי ועד היום לא פדיתי את הצ'ק. הוא שמור עמי כמזכרת אישית מוורנר מרצבאכר. ואילו הכסף... "כסף הולך וכסף בא", אמרה לי לא פעם אמי המנוחה חנה סיאני, וכספים רבים כבר זרמו ב"יַם הכספים" הקטן שלי מאז. אם כי עברו שנים רבות..., לא נשתכחה המחווה האצילית של מר מרצבאכר ורעייתו, והיא נשמרה בלבי. והינה, לפני מספר ימים, הוזמנתי לקבלת פנים במוזיאון ישראל לכבודו של... מר ורנר מרצבאכר... שהביא עמו תערוכה יפהפייה: "צבע פראי". נכתב בהזמנה שהוא בכבודו ובעצמו יבוא לקבלת פנים ולפתיחת התערוכה מהאוסף שלו ושל רעייתו גבריאלה, ואף יוצגו שם יצירות שעדיין לא הוצגו באף מקום בעולם, ושבמוזיאון ישראל בירושלים והן מוצגות לראשונה! אודה ולא אבוש - התרגשתי מאוד. מייד לבשתי את מיטב מחלצותיי ואצתי למוזיאון, מבלי לשכוח, חלילה, את צילום הצ'ק ההוא ההוא, ששלח לי מר מרצבאכר תמורת הספרים והבובות של רומיה. "אולי יזדמן לי להתקרב אליו, ללחוץ את ידו ולהחליף איתו מילה או שתיים", חשבתי. קבלת הפנים התקיימה בקומה השלישית במוזיאון ישראל, בכניסה הישנה של המוזיאון. ההתרגשות הייתה רבה וקוראים רבים הגיעו והקשיבו קשב רב לדברי השבח להם זכו הזוג מרצבאכר מפי מנכ"ל המוזיאון ונכבדים אחרים, שבאו לראות את התערוכה. אני ציפיתי לסוף הנאומים כדי שאוכל להתקרב אל מר מרצבאכר ולדבר איתו. פעם ראשונה ראיתי אותו: גבר בעל גובה בינוני, פנים נאות, עיניים בהירות ושיער כהה שירד עד כמעט לכתפיו. לגופו חליפה כהה, מחויטת ונאה וחיוך תמידי על פניו. הצלחתי להתקרב אליו, להציג עצמי כסופרת ירושלמית וללחוץ את ידו... ומייד הקיפוהו אנשים רבים והוא נפנה אליהם בחיוך ידידותי. לא ויתרתי ואמרתי לעצמי שאארוב לו בתערוכה עצמה, שם יהיה נוכח בפתיחת התערוכה שלו שנקראה, כאמור, "צבע פראי", וכך היה! מר מרצבאכר הגיע לתערוכה. הקהל הורשה להיכנס לאולם התערוכה מספר דקות לפני בואם של המכובדים שנטלו חלק בקבלת הפנים. עמדתי בצד ועקבתי אחרי "חתן השמחה". ברגע שראיתיו אחרי גל אחד של מברכים ולפני גל שני של מברכים, ניגשתי אליו והצגתי עצמי שוב. מייד שלפתי מתיקי את תצלום הצ'ק שלו, נתתי אותו בידיו ושאלתי אם הוא זוכר ששלחתי לו בזמנו את הספרים של רומיה והבובות... הוא הביט בתצלום הצ'ק בתשומת לב ובפליאה ואחר-כך הרים את פניו אליי ואמר: "גב' סיאני, שלחתי לך את הצ'ק הזה לפני 14 שנה..., אה, כן, עכשיו אני זוכר את הספר והבובה היפה..., כן אני זוכר", חזר ואמר וחיוך נמשח על שפתיו, "אחר-כך, נדמה לי, שקיבלתי ממך ספר נוסף, נכון?" "נכון", עניתי, שמֵחה על שזכר את הספרים, "שלחתי לך את המשך הספר של 'רומיה ומרבד הקסמים', 'רומיה עולה לארץ ישראל', אותו איירה אשת בן דודתי, בקי מבורך. מר מרצבאכר, האם אני יכולה להצטלם איתך תמונה למזכרת?", שאלתי. "כן, מדוע לא", אמר בחיוך ועמד בצד אחת התמונות וחיבק את מתניי. ידידתי, סיגל גליל - מבקרת אמנות, תרבות ומחול, צילמה אותנו ואותי מספר תמונות. שתיים מהן מלוות כתבה זו. בתום הצילום, אמרתי לו בלי שמץ חנפנות: "אומרים שאתה בן 85, מי היה מאמין, אתה נראה כה נפלא. אפשר לקבל ממך את הרצפט?". "תודה, גברת סיאני, תודה", צחק והסמיק קמעא, "אולי אני לא נראה בן 85, אך הברכיים מדברות, גברת סיאני, הברכיים..., קשה לי ללכת. האמיני לי ש א נ י מרגיש היטב את הגיל". נפרדתי ממנו לשלום ואצתי לבית הקפה של המוזיאון, להזמין אייס קפה מרענן ולקרוא באייפון שלי פרטים על האיש ו"עלילותיו". ואכן גיליתי שמר ורנר מרצבאכר נולד בשנת 1928 בדרום גרמניה. בנובמבר 1938, אחרי ליל הבדולח, נשלח על-ידי הוריו לשווייץ עם ילדים נוספים. הוריו, לא צלחו את המלחמה ונספו במחנה ההשמדה במיידנק. בשנת 1949 היגר מרצבאכר לארה"ב, שם הכיר את גבריאלה מאייר. הם נישאו ולהם שלושה ילדים. גבריאלה הייתה בת למשפחה שהאמנויות היו נר לרגליה. אוסף צנוע של ציורים מודרניים שהיה ברשות משפחתה, פתח צוהר רחב בפני הזוג הצעיר לאמנות מודרנית, ובמרוצת השנים הקימו השניים אוסף משלהם שהלך וגדל... תחילה רכשו שתי יצירות מופת: "עצים פורחים" של קרל שמידט-רוטלוף ו"תפנים בקוליאור (ה'סייסטה') של מאטיס. לאט לאט החל הזוג לפתח ולעצב טעם אמנותי משובח לאמנות מודרנית. היום כולל האוסף כ-150 ציורים ופסלים, החל מהתקופה האימפרסיוניסטית ואילך. רוב הציורים נרכשו במכירות פומביות, מגלריות לאמנות ואף ממשפחות האמנים עצמן. ניכר שההדגשה ברכישת היצירות ניתנה ליצירות ש"דיברו" אל הצופה בהן, לאלו שבוצעו בצורה מושלמת וכפי שאמר מר ורנר מרצבאכר: "האוספים הטובים ביותר נוצרים מתוכך". ניתן למצוא באוסף של הזוג מרצבאכר יצירות מופת פוביסטיות ואקספרסיוניסטיות וציורים המשתייכים לזרמי אמנות קרובים להן, כמו יצירות של פול קליי, בראק, קוקושקה, מאטיס, קנדינסקי, בקמן, פרנץ מארק ואחרים. כ"צופה תמימה", אני מאמינה לדבריו של מרצבאכר. גם אני, במידותיי הצנועות כסופרת, משתדלת "לדבר" ביצירותיי אל הקורא ולהעביר לו רגשות, חוויות, תמונות חיים... אך לא באמצעות מכחול, צבע ובד, אלא באמצעות מילים, הנוצרות ויוצאות מתוכי ונחקקות על הדף. יצאתי מהמוזיאון מאושרת ועם זאת חשבתי על כך, שבניגוד מוחלט לאופטימיות ולשמחת החיים המובעת מן הציורים הצבעוניים של התערוכה, חייהם של רבים מיוצריהם היו מרים תחת מגף השלטון הנאצי. האמנים נרדפו במקום מושבם עד חורמה, נאסר עליהם ליצור ורבים מהם נסו על נפשם וחיפשו מסתור או גלו ממולדתם. יצירותיהם היפהפיות נחשבו בעיני הנאצים כ"אמנות מנוונת". נאסר היה להציגן, הן הוחרמו ואף היו מהן שהושמדו... ועתה, חלק מיצירות מופת אלו נכללות באחד מאוספי האמנות המודרנית החשובים בעולם. אוסף, השייך למר ורנר מרצבאכר, אותו יהודי, שכאמור, ניצל מן התופת של מלחמת העולם השנייה, ומציג אותן קבל עם ועדה במוזיאון ישראל ובמוזיאונים נחשבים ביותר בעולם. דבר זה הוא בעיניי ניצחון אישי של האיש את כוחות הרשע הנאציים, שניסו, ללא הצלחה, להכרית את בני העם היהודי מעל פני האדמה. וניצחון נוסף הוא, של האמנות והרוח האנושית בעולם, שמצאה לה דרור ביצירותיהם של אמנים שונים! הבטחתי לעצמי שאבוא שוב לתערוכת "צבע פראי", והפעם בלוויית נכדיי האהובים. ברצוני שיחוו אף הם את עושר הצבעים ואת החן והעוצמה האצורים בציורים המקסימים. וכשנשב בבית הקפה של המוזיאון, אספר להם את הסיפור המופלא שקשר את מר ורנר מרצבאכר ואותי ב"שיכרון צבעים".