המירוץ הפוליטי המתוקשר ביותר מאז הכרזתו של
יאיר לפיד על כניסתו לפוליטיקה סוף סוף נגמר. הציונות הדתית, שניצחה בקרב הפוליטי, קיבלה מכה קשה, כשהחרדים הוכיחו שוב את עליונותם בממסד הרבני. יש שיתלו את הפסדו של הרב סתיו בהתעקשותו של הרב שפירא להישאר במירוץ עד הסוף, יש כאלו שיטענו כי היועץ המשפטי לממשלה התערב שלא כהוגן נגד הרב שמואל אליהו, וזה אולי נכון, אבל בסופו של יום, נותרנו עם שני ה"נסיכים". האחד לבית לאו והאחד לבית יוסף.
ואחרי שהציונות הדתית הפסידה במירוץ לרבנות הראשית, או שמא נאמר הרב סתיו, כבר מהלכים אימים עלינו - הרבנות תמשיך בדרך הקפואה, הפרימיטיבית, המנותקת, המרחיקה, משניאת היהדות כפי שהייתה בעשור האחרון. מכאן, שיש להתנתק ממנה, ולגדוע אותה באיבה. לטוענים כנגד הרבנות עם ראשיה החדשים נורא קל, כי ניצחון הבנים בעקבות מאמצי האבות, גורם לכך שפשוט יהיה לטעון כנגדם שלא היו נבחרים לולא אבותיהם.
אלא שאבותיהם פשעו בפשע הנורא מכל בישראל 2013, הם חרדים. אתם יודעים, מנותקים מהמדינה, לא ציונים, בוזזים, משתמטים, קיצוניים דתיים, פגאניים לפרקים, מרבי ילדים, מקטיני הכנסות, חיים על קצבאות, רובוטים של הרבנים, אתם יודעים, חרדים.
ובכן, בואו נעקוב אחר האבות החרדים הללו. הרי לא לשווא נעלב הציבור הדתי עד כלות נשמתו מדבריו של הרב
שלמה כהן, בעוד הרב
עובדיה יוסף צופה מן הצד ולא מוחה או מקביעתו כי המפד"ל המחודש הוא 'בית של גויים'. הרב עובדיה הגיע למקומו מתוקף עבודה קשה, שכוללת בתוכה את הגישה של "כח דהיתרא עדיף". פסיקתו ה"חשוכה" כוללת גם היתר חדשני בשעתו להינשא לקראים, הגדרת ביתא ישראל כיהודים לכל דבר והתרת עגונות מלחמת יום הכיפורים.
גם אביו של הרב
דוד לאו, הרב ישראל מאיר לאו, הרי גם הוא רב רב-זכויות, גישתו הפתוחה והאוהבת ידועה ומוכרת לכל. בין אם זה בתוכניות רדיו או טלוויזיה, הוא שם. מייצג את היהדות כפי שהיא, בפשטות, עם חיוך ועם הרבה אהבת ישראל. הוא מנצל את הטכנולוגיה לטובת המסר היהודי.
שני הבנים בהחלט נמצאים בצל אבותיהם, שניהם ממחזרים את אותן שיטות. האחד עם ליקט של פסקי ההלכה של אביו והשני עם תוכניות טלוויזיה ומשדרי אינטרנט על-מנת להנגיש את תורת ישראל לרבים. יש משהו מאכזב מאוד בכך שהם אלו שנבחרו, אך כל הטענות כלפי הרבנות ככזו שעומדת להתנתק מהעם, אינם אלא הפנייה של מוקד האש כלפי המקומות הלא נכונים.
אחרי גט הכריתות שחלק מהציבור הדתי לאומי כרת עם המדינה אחרי הסכמי אוסלו (בבית-הכנסת שלי לא קוראים מאז את התפילה לשלום המדינה), ואחרי ההינתקות (צמיחת נוער הגבעות), עתה דווקא הציבור הפתוח יותר לכאורה מוכן להתנתק ממוסד של המדינה. יש משהו אבסורדי בכך שציבור שמתגאה בכך שהוא אינו סר למרותו של אף רב מבוהל מהמחשבה שרב כזה או אחר יקבע לו איך תראה היהדות שלו.
פעם אפשר היה לומר שהעיקרון המאחד של הציונות הדתית הוא שמדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה. אך כיום, עם הנחפזות לרוץ ולחתוך את החוט המחבר עם המדינה, ברור שזה כבר לא נכון. כל סיבוך וכל מהמורה בדרך, מפנים את הציבור למחוזות קיצוניים כאלו ואחרים. אלו הן בחירות, והפסדנו בהן. האם בכל פעם שנפסיד בבחירות, נרצה לשבור את הכלים? עם גישה כזו, גם אם נתקדם בכל זירה אפשרית - בצבא, בתקשורת, במשפט, ברבנות, לעולם לא ננצח.