בספטמבר 1992 רצח המאבטח איתן מור, שהיה מעורער בנפשו, ארבע עובדות של התחנה לבריאות הנפש בירושלים. 21 שנים אחרֵי, אירע הרצח הכפול של עורך-דין ובתו במרכז כלל בירושלים, בידי מאבטח שאף הוא, בדומה למור, ניצל את הנשק, שהחזיק בתוקף תפקידו, למטרות רצח.
האם נשתנה דבר מאז ועד היום? התשובה היא כלום. לרשימה הלא מפוארת הזאת הצטרפו מאבטחים רבים נוספים, שרצחו אף הם במרוצת השנים אנשים חפים מפשע, בני משפחה ואחרים. נראה שהלקח לא נלמד, לא בנושא בדיקת הכשירוּת הנפשית של המאבטחים, והערכת מידת מסוּכנותם לסביבתם, ולא בתחום התיאוּם בין הרשויות השונות (המשטרה, הרווחה ומשרד הבריאות) לגבי הרקע הפלילי או הטיפולי של המאבטח, תוך ביצוע מעקב מַתמיד אחריו. והוא הדין לרישוי נשק בכלל. כך הגענו למצב העגום שרק השנה נרצחו למעלה מתריסר אנשים בידי מאבטחים. עד מתי?
|
דומה שבשנות ה-2,000 הגיעה השעה להתנער מסטראוטיפים פסולים ומהדבקת תוויות על יחידים או על ציבור שלם. החרדים כבר אמרנו? זה עתה נבחרו שני רבנים ראשיים מצויינים, הנסיכים הרב דוד לאו והרב יצחק יוסף. במקום לשפוט אותם על-פי ההישגים המרשימים שלהם, ישר מדביקים להם את תווית החרדי החשוך והמנוכר לציבור.
קחו למשל את העיר מודיעין, ש הרב לאו כיהן שנים רבות כרבה הראשי. מדובר בעיר חילונית פלורליסטית מובהקת, החיה בדו קיום מופלא עם התושבים הדתיים שבה. מי המנצח על הרמוניה זו אם לא הרב לאו, הזוכה לתמיכתם של כל התושבים, חילונים כדתיים לאומיים?
לא סוד הוא שהרב ידוע בפתיחותו הליברלית, כמו גם בהתנהגותו מסבירת הפנים לכל אדם, ואף שירת בצבא. ומה הפלא? כבנו של הרב הראשי לשעבר, ורב העיר החילונית ללא הפסקה, תל אביב יפו, בעבר ובהווה, הרב ישראל לאו, שניחן אף הוא באותן תכונות, דומה שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ.
והעיר מודיעין כמשל וכדגם לכהונת הבן הצפויה כרב ראשי. צפו להפתעות, טובות כמובן.
|
שחרור המחבלים הצפוי, לקראת המשא-ומתן המדיני, לא רק פוגע במשפחות הנרצחים, ומהווה זלזול במערכת המשפט, אלא לא פחות שולל כל אלמנט הרתעה מפני פיגועים בעתיד, חלילה.
ההיסטוריה של שחרור מחבלים, בעקבות עסקות שונות ומשונות, מקַבעת בתודעת הטרוריסטים שעונש מאסר עולם, שנפסק להם, אינו שווה אפילו את הנייר שעליו הוא כתוב, וכי בשלב מסוים כאמור הם ישוחררו בהקדם. וכך הניצחון שלהם כפול: גם כ'גיבורים' שרצחו יהודים, שבנוסף מצליחים תמיד לנופף בדגל השחרור המוקדם, כמי שלא מיצו את עונשם, ובכך לעבוד על ישראל בעיניים.
איפה ישנה עוד מדינה הנדיבה כל-כך לרוצחיה, ונכנעת להם? כמו תמיד רק בישראל.
|
לאחרונה עלתה לכותרות הצהרתם של הפסיכיאטרים על כוונתם להתנער מכל אחריות להתאבדותם של מטופלים. בעצם, למה לא? דומה שזהו פתרון קל ביותר עבור המטפלים, למנוע הסתבכות משפטית בעונשי מאסר ובקנסות כספיים בגין רשלנות רפואית. אולם האם אין הדבר סותר את שבועת הרופאים ואת עקרונות האתיקה הרפואית?
לא די באחריות ניהולית של כל מוסד פסיכיאטרי, או בית-חולים, לחייהם של החולים המאושפזים בו ובהשגחה רפואית עליהם, שהיא לא פחות מאחריות שירות בתי הסוהר לחיי האסירים וגורלם. לכן, אם חולה שם קץ לחייו, על המוסד לשאת במלוא התוצאות לכך. אולם מעבר לכך, התאבדות של חולה, המטופל במסגרת קלינית או פרטית, מצביעה על כֶּשֶל מקצועי מובהק של המטפל, שלא אבחן כראוי את מצבו הנפשי של המטופל ומידת מסוּכנותו לעצמו או לסביבתו, כפי שאנו עדים במקרים רבים, ושחרר אותו מהשגחה רפואית צמודה אחריו. לכן, ההצהרה האמורה של הפסיכיאטרים והמטפלים, פירושה בריחה מקצועית מנטילת אחריות לכישלונם ומעילה כפולה בתפקידם.
|
מוסף 'שישבת' מפרסם מדי פעם כתבות על אנשים מוגבלים, שהגורל היכה בהם פיזית או נפשית, שהם או בני משפחותיהם לא נכנעים למוגבלותם, ומפגינים יכולות מנטליות, אינטלקטואליות ויצירתיות מגוונות וכישורים מדהימים בתחומים שונים.
הפעם על הכוונת הנערה אלה פרי, שלא נכנעה למסתם שנקרע בליבה, ובמקום מסלול השחייה, שעליו נאלצה לוותר, מצאה תחומי עיסוק חלופיים מגוונים החל מדוגמנות, דרך משחק ועד ליזמוּת כתרומה לקהילה.
התורן השני, שזכה לכתבה במוסף, הוא נער הקראטה, דניאל קלאהר, שלא נכנע למחלת הפרכת שממנה הוא סובל, ואף יתחרה במכביה לקראת מדליה.
כל הכבוד לגיבורים אמיתיים אלה, המשמשים מודל מופתי של התמודדות נחושה, בלתי מתפשרת, ויוצרת למוגבלים אחרים, כיצד להפוך נכוּת לאיכות חיים ולא להיכנע לגורל. וכל הכבוד לעיתון המביא דמויות מיוחדות כמותם לידיעת הציבור.
|
|