בימים שבוושינגטון מנסים בדרגים גבוהים לדבר שלום הרחק מעין המצלמות, רוחשת לה אווירה של אי אימון, ששיחות אלו יבשילו לקראת מהלך ממשי.
בימים שנעשים מַהֲלָכִים דיפלומטיים, הרי ברחוב הישראלי וברחוב הפלשתיני מְהַלְּכִים רבים בשפיפות ובחוסר אימון, כי ניתן לגשר על פני פערים ועמדות.
במציאות זו נחשפתי לפעילותה של קבוצת נשים, הכוללת אימהות ישראליות ופלשתיניות, רעיות, אחיות ובנות שכולות, שאיבדו את היקר להן ביותר בעימותי דמים שפקדו אותנו. זו הייתה קבוצת נשים שחוות את השכול. נגד כל הסיכויים נחושה ליצור פיוס ולדבר שלום.
לא הזדמנתי למפגש דיפלומטים בוושינגטון בין נציגי ממשלת ישראל ונציגי הרשות הפלשתינית. הזדמנתי למפגש של נשות השכול.
המשתתפות משני הצדדים החליטו לעשות מעשה שכל תכליתו קירוב לבבות. קבוצה המונה חמישים פלשתיניות וקבוצה המונה חמישים ישראליות יצרו במשותף מיצג הנושא את השם "שְׁכֵנוֹת - נָשִׁים יוֹצְרוֹת פִּיּוּס".
האירוע החשוב נולד במסגרת מפגשי נשים בפורום משפחות שכולות ישראלי-פלשתיני. במפגשים אלו הן עמלו על תכנון ויצירת האירוע, בו הציגו את פעילותן המשותפת.
זו קבוצת נשים הפועלת מתוך רצון לחתור ולפתח שיח נשי משמעותי, שיח במסגרתו תראינה זו את זו ומתוך כך תכֵּרנה בנרטיב האישי והלאומי של כל אחת מהשותפות לקבוצה.
הדבק המאחד את נשות הקבוצה זו אמונה, כי תהליך הדדי של מפגש הוא חיוני מאוד לפיוס בין העמים. באירוע צפיתי במיצג צילומים מן האלבום המשפחתי של המשתתפות - "אֲנִי רוֹאָה אוֹתָךְ, אֲנִי רוֹאָה אוֹתִי".
האירוע כלל מעגלי שיחה "נָשִׁים מְדַבְּרוֹת שָׁלוֹם" - מעגלי שיחה ודיאלוג, בהן נשים סיפרו את סיפוריהן האישיים כדי להכיר נקודות מבט שונות ומגוונות עם האובדן, תהליכי פיוס ועשייה למען השלום.
הנשים, שרובן אינן עוסקות באומנות, שקדו תקופה ארוכה על עבודת יצירה משותפת "חַלּוֹנוֹת וַחֲלוֹמוֹת". העבודה הוצגה באותו אירוע מתוך רצון כן לתת ביטוי לעולמן הפנימי של הנשים .
במפגש התודעתי לשתי נשים פלשתיניות ממזרח ירושלים, מורות למדעים, שהציגו תמונות הקשורות לשירים. שיחה חמה התפתחה במיוחד בעקבות תמונת מונטאז' צבועה בצבעים רכים שכבשה אותי. תמונה, בה שובצו מלים מהשיר "חוֹפִים" של נתן יונתן -
חוֹפִים הֵם גַּעְגּוּעִים לְנַחַל
רָאִיתִי פַּעַם חוֹף שֶׁנַּחַל עֲזָבוֹ
עִם לֵב שָבוּר שֶׁל חוֹל וְאֶבֶן
וְהָאָדָם ... .
קשה להתנתק מתמונה מתוכה צעק חוף מתגעגע לנחל שעזבו, נחל שעבר בתמונה תהליכי האנשה, נחלי אדם שעזבו חוף עם לב שבור של חול, של אבן ושל אדם. והדגש בתמונה - האדם.
ריתק אותי הצירוף של ערביה נושאת צלב כדי להבליט את היותה נוצרייה. חברתה, כל לבושה וכיסוי הראש העידו על היותה מוסלמית. לפסיפס הזה הצטרפה הכתובית בעברית משיר מקסים של נתן יונתן, המהווה בסיס במיצג האמנותי שלהן.
התוודעתי לכך, שהן יודעות בעל פה את מלות השיר "חופים" . הופתעתי מהיכרותן את כל מלות השיר "אל הצפור" של ח.נ. ביאליק, שעתיד להשתלב במיצג הבא שלהן. ומאחר שבתיקי היה ספר שירים ישן ומרופט של חיים נחמן ביאליק , החלטתי לתת להן אותו במתנה.
נעים להתרפק על מיצג אמנותי של נשים שכולות משני העמים. נעים לתלות תקוות, ששיחות שלום יבשילו לקראת הסכם, אך בינתיים במחסום קלנדיה ובמחסום חוורה אין חדש. למרות המציאות הקשה הרחק מעין המצלמה נעשים צעדים ראשונים של נשים היוצרות פיוס.
נעים להתרפק על מיצג אמנותי בו חוות אימהות שכולות משני העמים את ביטויי הכיסופים במלות השיר:
"שָׁלוֹם רַב שׁוּבֵךְ צִפּוֹרָה נֶחְמֶדֶת
מֵאַרְצוֹת הַחוֹם אֶל חַלּוֹנִי
אֶל קוֹלֵךְ כִּי עָרֵב נַפְשִׁי כַּלָּתָה ...
הֲגַם שָׁם בָּאָרֶץ הַחַמָּה הַיָּפָה
תִּרְבֶּינָה הָרָעוֹת וְהַתְּלָאוֹת"?
באמת, האם רק נשים יכולות ליצור פיוס? אני מאחל לעושים במלאכת המדיניות ליצור את הפיוס המיוחל עליו עמלות נשים שכולות ישראליות ופלשתיניות.