עוז לתמורה בטרם פורענות

את המשפט הזה כתב בזמנו מזכ"ל ההסתדרות לפני הרבה שנים - יצחק בן-אהרון והיו לו לא מעט משפטי מחץ אחרים שלא כאן המקום להתייחס אליהם. המשפט הזה שימש כותרת לקריאה לאיחוד כל המפלגות הסוציאליסטיות לפני כ-50 שנה ואני אשתמש במשפט הנ"ל בהקשר דומה. כתוצר מובנה של תרבות הרייטינג והפוליטיקל קורקט, כל נושא שעונה לשני הפרמטרים הללו, זוכה להד חיובי מבחינה תקשורתית ואם הוא גם זכאי לתואר "נאור" הצלחתו להגיע לתשומת לב הציבור והפוליטיקאים מובטחת. הפוליטיקאים, שחלק גדול מהם הוא תוצר תרבות זו וחלק אחר בגלל אופורטוניזם או רצון לשרוד מאמצים בשמחה תרבות זו. וכך אנו מקבלים התעסקות ציבורית וטיפול פוליטי מסיבי בכל החריג והשונה ללא קשר לתרומתו לרוב החברה בישראל ויחד עם זה קיבלנו את תופעת ה"זכותי" ו"מגיע לי" לכל פרט חריג ורק מה שנשאר מכל שנשפך לפרטים החריגים מגיע לרוב הדומם.

כך אנו מקבלים את הרשימה החלקית שבה מדינת ישראל משקיעה:

• בחינוך של ילדים מפגרים ואוטיסטים, המדינה משקיעה פי 5 ויותר מאשר בילדים נורמטיבים החל מגן הילדים (מנסים להפוך ילדים אוטיסטים ומפגרים לילדים רגילים, בהשקעה מסיבית ועם תוצאות אפסיות) במקום להשקיע בילדים נורמטיבים ויותר במחוננים שהם העתיד של המדינה;

• המדינה ממנת טיפולי פוריות (בין המקומות היחידים בעולם) תחת הסיסמא לכל אישה ולכל זוג ובכל גיל מגיע ילד ו"זה זכותם" ויעלה כמה שיעלה. בשבוע האחרון הופיעה כתבה ארוכה "בישראל היום" על אדם החולה בניוון שרירים במצב מתקדם (שכבר חי מעבר לתחזית הרופאים) ששוקל להביא ילד לעולם מכיוון שזה זכותו, תוך שהוא מסביר "מה עדיף לילד שייוולד להיות יתום תוך מספר קטן של שנים או לא להיוולד בכלל";

• המדינה הכניסה לסל הבריאות בשנה שעברה תרופה בעלות של חצי מיליון שקלים למטופל לשנה לכשלושה מטופלים במקום להכניס לסל התרופות תרופה שהעלות השנתית למטופל תהיה פי 1,000 יותר קטנה וכך יותר מטופלים יקבלו אותה;

• בעיסוק האובססיבי בקהילה הגאה שבהסתכלות נכוחה (ולא משנה מה חושבים עליהם) ברור שהם מהווים סכנה לעתיד הגזע האנושי (אם כולם יהיו גאים הגזע האנושי יחוסל - בהודו ובסין צריך לעודד גאים לא בישראל) כלומר טובת החברה בישראל מחייבת את הצנעתם;

• המדינה אוסרת על הוצאת / הרחקת ילדים מפריעים מהכיתה ועל הענשתם ("מה ז'תומרת! זכותם") תוך התעלמות מהזכות של רוב הילדים ללמוד בשקט ותוך התעלמות מטובת החברה שהיא לאפשר למרבית הילדים ללמוד - כלומר רק לילדים המפריעים והמופרעים יש זכויות. התפרסם מחקר שקבע שילדים אוטיסטים מתקדמים יותר תוך לימוד בחברת ילדים רגילה, אבל המחקר לא בדק את ההשפעה על רמת ההישגים של הילדים הרגילים;

• עיתון נפוץ ביותר מורח כתבה במספר עמודים במוסף שבת על-מנת להציף את בעיית האפליה בטיפול רפואי בחולי איידס - כלומר לאנשים בריאים אין זכויות ואין אינטרסים לגיטימיים רק לחולי איידס יש זכויות (ובלי קשר לכיצד נדבקים במחלה);

• שרת הבריאות מפנה מספר שעות מזמנה היקר על-מנת להיפגש עם זוג גאים על-מנת לדון בקשייהם בנושא פונדקאות בישראל והיא כמובן מרגישה "נאורה". שרת הבריאות מפנה מספר שעות מזמנה על-מנת להגדיל את הכיסוי הרפואי לשב"חים - והיא שוב מרגישה נאורה על חשבוננו;

• המדינה לא מעבירה את מהגרי העבודה מאפריקה למחנות שנבנו עבורם, מכיוון שיש להם זכויות - רק לתושבי ישראל שגרים בדרום תל אביב ובמקומות אחרים אין זכויות;

• המדינה לא אוכפת את חוקי הבניה במגזר הבדואי ובהתאם הם יכולים לבנות אפוא שהם רוצים במיוחד על קרקע שלא שלהם ("מה ז'תומרת! זכותם") ועכשיו גם רוצים לפצות אותם בקרקע ובכסף על האדמה שהם שדדו ("מה ז'תומרת יש להם זכויות");

• המדינה משקיעה הון עתק במשפחת השכול ונכי צה"ל עד שעוד מעט לא יהיה כסף בתקציב משרד הביטחון עבור הביטחון. פעם לפני הרבה שנים חשבו שלמשפחת השכול ולנכי צה"ל יש לתת הרבה כבוד ולמיעוט שעקב הפגיעה נפגע גם כלכלית - גימלה חודשית לפי מבחן הכנסה. ואז באו אנשי "המגיע לי" וזכותי והיום כולם מקבלים גימלה וכך קבלנו משוואה - חיים תמורת כסף.

וכך גם קיבלנו את הדברים הבאים:

אם פעם במשפחת השכול היה מדובר בהורים שכולים ואלמנות בלי / ועם ילדים, היום התווספו להם אחים שכולים, יתומי צה"ל ולא ירחק היום שיהיה לנו גם סבים שכולים ודודים שכולים. במקביל, הייתה גם ארוזיה במשפחת נכי צהל אם פעם זה היה פציעה בקרב או באימונים היום זה גם פציעה עקב נהיגה בשכרות בחופשה כולל גם מי שנפצע או חלה או נהרג בזמן עבודה משרדית בקריה. וכך אנו קוראים היום שלוחמי 48 (שנפצעו ונהרגו לפני שצה"ל הוקם) תובעים את שמגיע להם (הם עוד לפחות נפצעו או נהרגו בקרב).

ביומיים האחרונים הופיעו בעיתון הידיעות הבאות:

• איש תחזוקה של ח"א שהיה עד ראיה לשריפה למוות של חיל אחר במטוס בשנת 1973 הוכר כנכה צהל בגלל שבתיק הרפואי שלו נכתב ב-1975 "מחשבות היפוכונדריות מאז נשרף המטוס";

• חיל לפני שחרור שעלה על אוטובוס לפני 11 שנים והיה עד לפיגוע באוטובוס אחר יוכר כנכה צה"ל.

אין בכוונת הציטוטים הנ"ל לערער על קביעת הנכות. שיח הזכויות של כל פרט חריג עומד להפך לשטף שאם לא ייסכר בהקדם יפגע בלכידות החברתית ובהמשך יטביע את החברה בישראל. ואני קורא: "עוז לתמורה בטרם פורענות".