טיפולה של התקשורת, הכתובה והמשודרת, בפרשת מועמדותו של פרופ'
יעקב פרנקל, לתפקיד נגיד בנק ישראל, כמו-גם הודעתו - הצפויה מראש - של פרופ' יעקב פרנקל, בעקבות התעניינותה של התקשורת הכתובה והמשודרת, במה שזכה לכינוי
"פרשת הדיוטי פרי בהונג קונג", מראה, כי החברה הישראלית התבגרה בכל הקשור להחלת עיקרון השקיפות על מי המעוניינים להגיש מועמדותם למשרות ציבוריות והיא אינה מוכנה לעבור לסדר היום, בקבלת תשובות חלקיות ממי שנדרשים
לשקיפות מוחלטת, עת מגישים הם מועמדותם, לתפקידים הממומנים מקופת הציבור ולמשרות ציבוריות.
לו היה פרופ' יעקב פרנקל מגיב, מלכתחילה, בדרך ישירה ועניינית, בכך שהיה מעמיד לבדיקת הציבור ולבדיקתה של ועדת טירקל -
מראש ומיוזמתו שלו - את מה שזכה לשם
"פרשת הדיוטי פרי בהונג קונג" ואף היה מוכן להעביר לתקשורת את המכתב המלא שקיבל, לטענתו, מהגורמים המוסמכים בהונג קונג, בלי להציג קטעים נבחרים, שבחר הוא להציג בפני התקשורת, כנראה היה הוא נשאר מועמד לתפקיד נגיד בנק ישראל וככל הנראה היה הוא נבחר אף לתפקיד זה.
התנהלותו של פרופ' יעקב פרנקל, שסירב למסור -
מלכתחילה - לתקשורת הכתובה והמשודרת,
מלוא הפרטים הקשורים בהתנהלותו בקשר ל"פרשת הדיוטי פרי בהונג קונג", כאשר לאחר מכן הסכים הוא למסור מידע מבוקר,
טיפין טיפין, לפי שיקול דעתו המוחלט, תוך שהוא מוצא את עצמו אמור להיבדק על-ידי ועדת טירקל,
כאשר עד לרגע זה, אף אחד אינו יודע מה קרה בדיוק בחנות הדיוטי פרי, בשדה התעופה בהונג קונג, מוכיחה - כמאה עדים - כי פרופ' יעקב פרנקל, אינו ראוי לשמש בתפקיד הנכבד של נגיד בנק ישראל, של מי שמתוקף תפקידו הציבורי, חותם אף על שטרי הכסף של בנק ישראל יחד עם יו"ר המועצה המייעצת של בנק ישראל, בהתאם להוראות החוק.
מים רבים זרמו בירדן, מאז נפטר שר הביטחון,
משה דיין ז"ל, לבית עולמו ומאז פטר
דוד בן-גוריון, בנימה של ביטול ביקורת על התנהגותו הציבורית, בכל הקשור להתנהלותו של משה דיין, כלפי נשים. זכורה במיוחד התבטאותו של ראש ממשלת ישראל לשעבר ושר האוצר, לוי אשכול המנוח, בתגובה לכך שפקיד בכיר נתפס במעשי שחיתות, שהגן עליו, במשפט המיוחס לו, לפיו אמר הוא:
"לא תחסום שור בדישו". כלומר, זו דרכה של הפקידות הממלכתית להיות מושחתת.
שר הביטחון לשעבר, משה דיין ז"ל, לא רק הרשה לעצמו התנהגות מטירנית כלפי נשים, אלא הוא נטל רכוש ציבורי,
בגלוי ולעין כל, תוך שהוא מזלזל בהוראות החוק, כאשר כוונת הדברים הינה לתחביב הארכיאולוגיה שטיפח משה דיין המנוח - תחביב שכדי לממן אותו, חפר הוא חפירות ארכיאולוגיות, במקומות אסורים, גנב מוצגים ארכיאולוגיים יקרי ערך, השייכים בהתאם להוראות החוק, למדינת ישראל ו
"סיפח" אותם לאוסף הארכיאולוגי הפרטי שלו, שהיה מוצג, לראוות כל, בביתו, בשכונת צהלה, בתל אביב-יפו.
עודני זוכר היטב, את מחקרה של פרופ' טרודה דותן, שהייתה פרופ' לארכיאולוגיה, במכון הארכיאולוגי, באוניברסיטה העברית בירושלים, שפורסם בכתב העת
"קדמוניות", אשר התבסס - בין היתר - על מחקר של 12 גלוסקמות, שגנב משה דיין המנוח,
פשוטו כמשמעו, בחפירות שביצע הוא באזור אל עריש ודיר אל באלח, כאשר בסיוע מסוקים של חיל-האוויר, העביר הוא גלוסקמות אלה, אל האוסף הפרטי שלו, בביתו, בשכונת צהלה, בתל אביב-יפו.
סיום מחקרה זה וברשימה שפרסמה, פרופ' טרודה דותן הנ"ל, הודתה היא למשה דיין המנוח, שהואיל לאפשר לה לעיין ולבדוק את הממצאים הארכיאולוגים הנ"ל, שגנב הוא - לאור היום - באין חושש ממדינת ישראל.
אם לא די באמור ובמפורט לעיל, הרי לימים, נמכר האוסף הארכיאולוגי של משה דיין המנוח, בידי אלמנתו, רחל כורם, לה הוריש הוא את אוספו זה, ל
מוזיאון ישראל, כפי שפורסם בעיתונות אז, בסכום של מיליון דולר ארה"ב, כאשר הכספים לרכישת אוסף ארכיאולוגי זה, הגיעו, ככל הנראה, מתרומה שקיבל המוזיאון, באופן מיוחד, לצורך רכישה זו.
אמנם היו רבים, בקרב הציבור שהרימו גבה ותמהו על כך, כיצד ייתכן שאיש ציבור שגנב פריטים ארכיאולוגיים, השייכים למדינת ישראל, מנכס פריטים אלה, אל בין כלל רכושו הפרטי ולאחר מכן מוכרת אלמנתו,
בסכום שאינו מבוטל, כלל וכלל, אוסף זה, הכולל פריטים שלכאורה הגיעו אל האוסף, בדרכים מפוקפקות, בכסף מלא, למוזיאון ישראל, שהינו המוזיאון הייצוגי של מדינת ישראל.
יחד עם זאת, איש לא טרח להגיש עתירה לבג"ץ בעניין זה, איש לא טרח לעורר מהומה, בעניין זה, למעט, דן בן אמוץ המנוח, שהגיש תלונה לשר החינוך,
אבא אבן ז"ל, שהיה ממונה, בתוקף תפקידו על ביצוע הוראות חוק העתיקות, אולם היועץ המשפטי לממשלה, באותם ימים, לא ראה לנכון לפעול, בדרך של הגשת כתב-אישום נגד משה דיין המנוח, באשמה של גניבת עתיקות ורכוש השייך לציבור.
פרשת פרופ' יעקב פרנקל - כמו פרשת האלוף,
יואב גלנט, שבעקבות כתבה שפרסם העיתונאי, קלמן ליבסקינד, בעיתון
מעריב, בקשר להתנהלות הבלתי ראויה, לכאורה, בפרשת הקרקעות, הקשורה לביתו, במושב עמיקם, שהביאה לבסוף לכך, כי הוא לא מונה לתפקיד הרמטכ"ל המיועד של צה"ל - מוכיחה, כי הציבור הישראלי התבגר ושוב אין הוא מוכן לקבל חצאי אמיתות וגם/או חצאי הסברים והוא דורש יושרה מוחלטת, ממי שמציגים מועמדותם לתפקידים ציבוריים.
טוב שקיימת ועדה לבדיקת מועמדותם של מועמדים לתפקידים ציבוריים, דוגמת ועדת טירקל וטוב שקיימת תקשורת חטטנית וטרחנית, שאינה עושה חיים קלים, למי המבקשים לייצג את הציבור, בתפקידים ציבוריים. מי המבקש לייצג את הציבור, בתפקיד ציבורי ולקבל משכורתו - במישרין וגם/או בעקיפין, מקופת המדינה - מוטב ידע, כי יש לאוורר את כל עברו ולחשפו, לעין הציבור, מבעוד מועד, שאם לא כן, עלול הוא לשלם ביוקר ולא רק לאבד את מועמדותו לתפקיד ציבורי, זה או אחר שבו חפץ הוא, אלא הוא עלול לחסל קריירה שלמה, שבנה הוא משך שנים רבות, בשל חוסר רצון לחשיפה מוחלטת של מעשיו ומחדליו והבאתם לידיעת הציבור.
"אור השמש הוא המטהר הטוב ביותר, ואור המנורה הוא השוטר היעיל ביותר", אמר שופט בית משפט העליון של ארצות הברית, לואיס דמביץ ברנדייס, בהתוותו את עיקרון השקיפות במערכות הציבוריות כתרופה יעילה וכתרופת מנה, המונעת שחיתות.
מן הראוי שכל מועמד ומועמד לתפקיד ציבורי, במדינת ישראל, ישנן היטב, מספר פעמים, אמירה זו של השופט האמריקני, לואיס דמביץ ברנדייס, קודם שיציג הוא מועמדותו לתפקיד ציבורי ואם החליט להציג מועמדותו, לתפקיד ציבורי, מן הראוי שיאוורר את הארונות הפרטיים שלו ויוציא את כל השלדים מן הארון, קודם שיעשו זאת אחרים, דוגמת התקשורת הכתובה והאלקטרונית. מי שלא יאמץ דרך זו, ימצא עצמו מושלך אל צידי דרך, תוך שלא רק שלא ייבחר לתפקיד הציבורי המיוחל, אלא הוא עלול אף לחסל את הקריירה שבנה הוא - בעמל רב - שנים רבות, קודם לכן.
