הבוקר האחרון בטורקיה ייזכר כציון דרך חשוב לאין ערוך להבנת מאזן הכוחות בין נאמני החילוניות בטורקיה, לבין הזרם האיסלאמי המתון במדינה. בתום משפט ארוך ומייגע שארך חמש שנים, הגיעה לישורת פרשת "ארגנקון", אשר בליבה עומדת האשמתם והעמדתם לדין של מספר דמויות מפתח בנוף הטורקי ובראשם ראש המטות המשולבים לשעבר, הגנרל אילקר באשבוג שנידון למאסר עולם על חלקו בניסיון ההפיכה הצבאי הרביעי בטורקיה.
יחסי האיבה השוררים בין ממשל רג'פ טאיפ
ארדואן ובכירי הצבא הטורקי, הפכו בשנים האחרונות לדבר שבשגרה במרקם היחסים העדינים שבין צבא ומדינה בטורקיה. גזר הדין במשפט, הוכיח כי מערכת המשפט בניצוחו של ארדואן, מעלה על נס את שפת הכוח והשררה בטורקיה מודל 2013.
כמות הנאשמים בפרשה וגזרי הדין מרחיקי הלכת, ומעמידה בסימן שאלה גדול את האמצעים והמטרה של ארדואן שכמעט ודמה שהוא הכוכב הראשי בהצגת התיאטרון למחיקת אויבים פוליטיים במסווה של הגנת הדמוקרטיה. חוסר הראיות המוצקות נגד הנאשמים והיעדר הירידה לפרטים למיצוי חומר החקירה, מעידים על מסע נקמה אישי כנגד האליטה החילונית, ולא כמסע להשבת חירות המשפט למדינה.
שנית, הפרשה מראה כי בלא מעט מקרים ארדואן יוצא למסע מבלי לקחת איתו מצפן שיתווה דרך ברת ביצוע. בדומה למדיניות "אפס הבעיות" שלא תמיד הביאה שקט תעשייתי בהיבט הבינלאומי, גם בסיפור הנוכחי ארדואן מעוניין להבהיר לצבא שתפקידו לשמור על ביטחון אזרחי טורקיה, אך עושה זאת על-ידי דורסנות סותמת פיות.
בין אם יש בסיס מוצק באמת שניסה בית המשפט להוציא לאור ובין אם לא, הרי שהנזק התדמיתי לטורקיה הינו עצום. טורקיה של ארדואן מנסה לשמור על האיחוד האירופי קרוב לליבה ככל שניתן ובד בבד בועטת בדלי בכל הזדמנות אפשרית, עיין ערך ההרפתקה הבלתי רצויה בכיכר טקסים באיסטנבול בחודשים האחרונים. בעיני ארדואן היום הושב לבית המשפט אמון הציבור בצדקת דרכו, ברם בפועל הציבור הטורקי מתחיל להבין שארדואן גונב לו את המדינה מתחת לשטיח לאור היום.
