עמידה על זהותה הלאומית משטרית של ישראל, כמו גם השאיפה להידמות למודלים נורמטיביים מערביים של מדינות לאום דמוקרטיות ליברליות, דורשת בהכרח יצירת מודל פסיכולוגי פוליטי להבנת והפנמת א-נומאלית ישראל כמדינת לאום וכדמוקרטיה.
חיוניותו של מודל זה עולה מניתוח אמפירי של מחקרי שטח כשהאחרון והמשמעותי שבהם הינו מחקרו של
סמי סמוחה שפרסם את המחקר "לא שוברים את הכלים - מדד יחסי ערבים - יהודים בישראל 2012".
זהו מחקר מפורט המבוסס על סקר ארצי מייצג של 700 "אזרחים ערבים" שרואיינו בראיונות פנים מול פנים, בעוד ש-700 "האזרחים היהודים" רואינו בראיונות טלפונים (מה שמעורר שאלה מתודית על משמעות ההבדל מבחינת מתודת הדגימה), כשטעות הדגימה בכל סקר אינה זניחה ועומדת על % 3.7 (עמ' 13).
מסקנות מחקרו ביחס לשנים 2003 – 2012 הן שבקרב הערבים הסתמנה מגמה של חידוד הביקורת כלפי אופייה הלאומי של המדינה וכלפי הרוב היהודי, ואילו בקרב הציבור היהודי נשארו העמדות יציבות שאפילו התמתנו במידה מסוימת.
לדעת סמוחה ההחרפה בעמדות הערביות נובעת בראש וראשונה מהפער הגדול בין הציפיות הגבוהות שיצרה ממשלת רבין השנייה (1992- 1995) לבין המציאות העגומה שבאה אחריה, המשך האפליה וההדרה, התמשכותם של הכיבוש, ההתנחלות, האלימות, חוסר התוחלת והמתחים הגואים בסכסוך הישראלי-פלשתיני, ומעל לכול - ההיוואשות הגוברת מהנוסחה הקיימת של מדינה יהודית ודמוקרטית (עמ' 156, על רף הציפיות סביב הסכמי אוסלו, עמ' 141).
החוקר מביא בהקשר מחקרו שתי תזות המסבירות המציאות. האחת היא תזת ההקצנה הערבית, כשעל-פי תזה זו, הערבים עוברים תהליך היסטורי של ניכור והיפרדות מהיהודים ומהמדינה ולפיכך העימות האלים בוא יבוא, והשאלה היחידה היא מועד התפרצותו"(עמ' 21).
התהליך ההיסטורי הינו פלשתניזאציה של הזהות, התרבות והקשרים כשחלקם נמשך לתנועה האיסלאמית הפונדמנטליסטית המנכרת אותם מהיהודים, זאת תוך שהם "חשים את הייסורים של פיתוח פסיכולוגיה של מיעוט ומסרבים לקבל בהכנעה את הסטטוס שלהם כמיעוט ערבי במדינה יהודית.
כמוסלמים הם אינם מוכנים לקבל הגמוניה יהודית על ארץ שנכבשה וקודשה על-ידי המוסלמים כאדמת וקף...התסכול בין הפער בין השאיפות הגבוהות לבין ההישגים הנמוכים מוגבר על-ידי אימוץ החברה היהודית כקבוצת השוואה. על-פי תזה זו, האזרחים הערבים מקצינים גם בשל השינוי בעמדות היהודים ובהתנהגותם"(שם). כן מציין סמוחה ש"תזת ההקצנה הערבית מדגישה כי ישראל אינה ממלאת את הייעוד המצופה בכל מדינה דמוקרטית - לשכך סכסוכים בין הרוב לבין המיעוט. במקום לשמור על ניטרליות ולסייע למיעוט, המדינה היהודית עומדת לצד היהודים, זונחת את הערבים ומפלה נגדם וגם אינה מחנכת את שני הצדדים ברוח של שוויון, סובלנות, כבוד ודו קיום"(עמ' 22).
הוא מבקר את תזת ההקצנה על כך שאינה מתיישבת עם המציאות וכראיה מביא את היקף נאמנות ערבי ישראל למדינה, אי לקיחתם חלק במלחמות ישראל ובשתי האינתיפאדות הפלשתיניות ואי נכונותם להעביר כפרים במשולש למדינה הפלשתינית, בגרסו ש"מהומות אוקטובר 2000 החריגות היו תגובה לברוטאליות של המשטרה"(עמ' 22).
סמוחה עצמו דוגל ב"תזת הפוליטיזציה הערבית" המניחה שבשטח פועלים גם כוחות ממתנים בנוסף לכוחות המרחיקים האזרחים הערבים מהיהודים כשתהליך הפוליטיזציה של האזרחים הערבים מעצים אותם ומגביר את אי השלמתם עם האפליה וההדרה במלחמתן לשוויון. בנקודה זו הוא מציין טענה חשובה כלהלן: "הערבים חוו ישראליזציה (ללא טמיעה) הקושרת אותם בקשר הדוק למדינה וליהודים בתחומי חיים רבים. הם נעשו דו לשוניים ורב-תרבותיים, הם עברו מודרניזציה חלקית באורח חייהם ובדרך חשיבתם, הם מורגלים לסטנדרטים הישראלים, והחברה היהודית היא בשבילם קבוצת התייחסות". במקום אחר הוא מבהיר "ערבי בעזה או בשכם עובר פלשתניזציה ללא ישראליזציה, ואילו הערבי בנצרת או ביפו עובר פלשתיניזציה עם ישראליזציה. ישראליזציה זו ממתנת את הפלשתיניזציה שהערבי חווה.."(עמ' 160).
אולם טענה זו דורשת בירור שיעמוד במרכז המודל, כאשר:
- בישראל מוכרת רק אזרחות ישראלית אך לא לאומיות ישראלית.
- לאומיות ישראלית, הגם שניתן להוכיח שאכן קיימת אובייקטיבית, איננה מקובלת מבחינה בין סובייקטיבית.
- גם אם היא מוכרת בין סובייקטיבית היא אינקלוסיבית ליהודים בלבד.
סמוחה עצמו עומד על כך שיש בישראל הסכמה על הפרדה בשפה, בתרבות, בדת בזהות ובמוסדות ובמשפחות והתנגדות לטמיעה. "ישראל אינה חברה רב תרבותית שבה ניתנת לפרט זכות לגיטימית לבחור בין הפרדה לבין התבוללות...התשתית החוקית להפרדה מתייחסת לעדות הדתיות (לפי שיטת המילט) בסיסה התרבותי הוא הבדלי תרבות אותנטיים וקבועים, ובסיסה החברתי הוא ההפרדה העצומה בפועל בקהילות. להפרדה זו, החריגה במימדיה, יש בסיס אידיאולוגי והיסטורי, אך יש בה גם יסודות של הדרה מצד הרוב היהודי וחשש מדחייה של המיעוט הערבי. ההדרה משיגה את יעדה בשמירה על ההפרדה בין שתי קבוצות הלאום, אך הערבים משלמים מחיר כבד בדלדול המשאבים והשירותים שהם מקבלים"(עמ' 30).
תפיסת ההקצנה המציגה מציאות לעומתית, כמו גם תפיסת הפוליטיזציה הממתנת אותה, אין בהן משום להסביר הממצאים הלא קורהנטיים קיצונית, שאינם מתיישבים במלואם עם אחד משני המודלים. זאת ועוד, סמוחה מציב מודל של משולש כוחות "רוב יהודי, מיעוט ערבי ומדינה יהודית דמוקרטית"(עמ' 24), אולם מודל זה מתעלם מהמורכבות והסתירה העצמית של ה"מדינה היהודית דמוקרטית" עצמה שלה מספר פרשנויות.
זאת ועוד, סמוחה עצמו מציין (מבלי שהוא ער למלוא משמעות דבריו), ש"הנרטיבים המנוגדים של ערבים ויהודים בישראל נותנים לכל צד תחושה שהוא קורבן והצד השני הוא התוקפן. הקורבן אינו נושא באחריות לגורלו ולמצבו, אינו מוכן להביא לשינוי בתוכו ובקהילתו ומצפה מהתוקפן לעשות ויתורים חד-צדדיים לתיקון המעוות ולשיפור היחסים עם הצד האחר"(עמ' 65). משמעות טענה זו היא מלכוד פסיכו-פוליטי, שאין לו מוצא אלא רק הקהיית חדות התפיסות.
ישראל כ"מדינה יהודית דמוקרטית", מהווה לראיית סמוחה "מדינה יהודית וציונית ואיננה מדינה דו לאומית או דמוקרטיה הסדרתית"(עמ' 77), מה שלמעשה מחייב דיון במהות מדינה שהיא "ציונית", מעצם העובדה שהציונות חתרה להקמת מדינה, ומכשזו אכן קמה ,יש מקום לחשוב על מקומה של הציונות מאז.
טענתי היא שהמודל הקיים הינו מודל א-נומאלי בשל תפיסות פוסט טראומתיות של האזרחים היהודים והערבים שאינם יכולות להיות מוסברות לפי הפרשנויות המקובלות, מה שמחייב התייחסות לפסיכולוגיה הקולקטיבית להבנת גורמי תפיסת המציאות שהיא מחד קיצוניות מהמצופה ,ומאידך איננה קוהרנטית ויוצרת תמונה מורכבת של סתירות עצמיות.
מודל זה יבנה מהתייחסות למושגים כלהלן:
אזרחות
סמוחה מציין כשנשאלו הערבים בעניין זהותם הספציפית, הוצגו להם תשע זהויות שהורכבו מהמילים "ישראלי", "ערבי", ו"פלשתיני" ומהצירופים ביניהם כשארבע הזהויות המשמעותיות היו:34.1% ערבי פלשתיני בישראל,18% ערבי פלשתיני, 11.9% ערבי ישראלי, ו-9.8% ערבי בישראל, כש" 77.5% מהאזרחים הערבים משלבים רכיב ישראלי בזהותם, לעומת 21.5% שמתכחשים לישראליותם, לעומת זאת, רוב של 66.5% מהערבים משלבים רכיב פלשתיני בזהותם לעומת 32.5% שנמנעים מכך" (עמ' 97., ההדגשות מכאן ולהביא הן שלי).
בהמשך לביטוי ה"ישראליזציה" מן הראוי להביא ממצאי דן שיפטן המציין שב-2009 אמרו 45% מן הערבים שהם גאים מאוד או גאים למדי להיות ישראלים. התופעה יציבה למדי בשיעורה ( 53% ב-2008, 44% ב-2007, ו-50% ב-2006, מהם אפילו 13% שאפילו גאים מאוד. ממצא מפתיע הוא שיעורם של הערבים המוכנים להילחם למען המדינה. מתברר כאן שיש גרעין קשה של כ-20% המצהיר כי הוא נכון לעמוד במבחן העליון של הזדהות עם המדינה. בשנת 2000 היו 22% מוכנים לכך, בשנת 2006 – 27% , בשנת 2008 – 24% ובשנת 2009 – 20% (מול 95% בקרב היהודים",דן שיפטן, פלשתינים בישראל, מאבקו של המיעוט הערבי במדינה היהודית ,2011, עמ' 579).
לעומת זאת המשך ממצאי סמוחה, מעלה תמונה שאינה עולה בקנה אחד עם הממצאים עד כה בסוגית הישראליות. הוא מציין שב-"2012 אמרו % 55.5 מהם שבתור אזרחים ישראלים הם מרגישים זרים ודחויים בישראל (54.3% ב-2003), 62.4% הרגישו שאי-אפשר לתת אימון ברוב היהודים (55.6% ב-2003), 77.8% חששו מפגיעה חמורה בזכויות היסוד שלהם (71.1% ב-2003, כלומר מדובר בפגיעה מהותית בתוכן ישראליותם-י.ב.), ו-68% פחדו מטרנספר (55.4% ב-2003).
מנתונים אחרונים אלו ניתן להסיק על תפיסה קולקטיבית של פגיעות קיצונית, שהרי מדובר ברוב אזרחי ישראל הערבים, כך שניתן לראות בממצאים אלו ביטוי לתפיסת טראומה קולקטיבית. לחיזוק טענה זו אביא ממצאים במספר נושאים נוספים:
השואה
בסקרי המדד בשנים 2006-2012 הוצגו לאזרחים הערבים שאלות על השואה ונמצא שרוב של 78.8% - 58.9% מאמינים שקרתה שואה שבה נרצחו מיליוני יהודים, "לעומת זאת שעור האזרחים הערבים שאינם מאמינים בהתרחשות השואה עומד על בין 23.8% ב-2011 ל-40.5% ב-2008" (עמ' 63). סמוחה טוען שהממציאים האחרונים החמורים הללו אינם בגדר הכחשת שואה או ביטוי לבורות אלא בגדר " התרסה נגד השימוש שעושים יהודים ואחרים בשואה להצדקת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, אי הכרה של ישראל ושל היהודים באחריותם לנכבה והאפליה וההדרה שמהן סובלים הערבים בחברה הישראלית"(עמ' 64).
במילים אחרות ההתייחסות אינה למציאות אלא לפרשנויותיה הסובייקטיביות המושפעות עמוקות מ" הנרטיבים המנוגדים של ערבים ויהודים בישראל (ש)נותנים לכל צד תחושה שהוא הקורבן והצד השני הוא התוקפן"(עמ' 65).
היסטויוגרפיה של זכויות
לפי הסקרים רוב הערבים רואים בציונות תנועה קולוניאלית גזענית וביהודים
מתנחלים זרים שגזלו את
הארץ מהם (קולוניאליים-85.3% בשנת 2012, גזלני אדמות- 85.3% באותה שנה, עמ' 59)."יתרה מזו, 57% מהערבים תופסים את היהודים כצלבנים שהשתלטו על הארץ אך בעתיד יסתלקו ממנה, ובעקבות כך תחזור פלשתין לבעליה הערבים"(הנתון מתייחס לשנת 2012, עמ' 59.יש להעיר כי ההיסטוריון דוד אוחנה טיפל בכתיבתו בחרדה הצלבניית של יהודי ישראל).
לגיטימצית הקיום
סמוחה מציין שרוב של 58% מהערבים מסכימים ש"לישראל יש זכות קיום כמדינה עצמאית שבה חיים יחד יהודים וערבים", ולעומת זאת "41.3% מהערבים שוללים את הזכות של ישראל להתקיים כמדינה"(עמ' 69) אם נחשב את הלימת הנתונים הרי ברור הוא שחלק מהעונים בחיוב לשאלת זכות הקיום של ישראל, גם ענו בשלילה על זכות הקיום שלה וההיפך.
בטרם אעמוד על המשך ממצאי סמוחה, אביא את ממצאי שיפטן היוצרים תמונה המפריכה את עצמה לדעת, כלהלן: "בדיון על אודות עמדותיו של הציבור הערבי כלפי הרוב היהודי ומדינת הלאום שלו, יש חשיבות קריטית לאפיון שאלת המחקר (האם הסקרים טרם שיפטן לא נוסחו כהלכה?-י.ב.). מבחינה שיטתית של עשרות סקרי דעת קהל בקרב הציבור הערבי במשך שנים רבות, מתברר שאפשר למצוא בהם כמעט הכול-מהזדהות עם עמדות רדיקליות ועד פשרנות פרגמאטית וכמיהה להשתלבות בחברה הישראלית. כדרכן של עמדות בסקרים כאלה בדרך כלל, אפשר למצוא בהם הרבה חוסר עקביות. כך למשל אפשר למצוא במשאלים בעשור האחרון אימוץ גורף של הטענה שמדינת הלאום היהודית נולדה בחטא קולוניאלי, דה-לגיטימציה של הווייתה, יעדיה ומאפייניה והזדהות עמוקה עם אויביה הקוראים להשמידה בשל חטאי 1948 , הרבה מעבר לכיבושי 1967 . לצד כל אלה מופיעה שוב ושוב הערכה כלפי הישגיה של ישראל ואפילו גאווה בקרב הזרם המרכזי של האוכלוסיה הערבית בישראליותם"( שיפטן, עמ' 582).
כהמשך לנתונים המערערים על זכות הקיום של ישראל ניתן להביא את ממצאי סמוחה ש48.5% מהערבים במדד 2012 תמכו בהקמת מדינה פלשתינית בכל פלשתין במקום ישראל , וכי 58.2% הביעו את הסמכתם ש"מוצדק שהאזרחים הערבים בישראל יפתחו באינתיפאדה משלהם אם מצבם לא ישתפר באופן ניכר"(עמ' 28), או (58.6% )"אם יימשך הקיפאון המדיני"(עמ' 99.). דן שיפטן מביא נתונים עוד יותר חמורים כ" רק21.5% מבין המוסלמים ראו בהתאבדות רצחנית בלא סייג מעשה טירור, בעוד שיותר משני שלישים תמכו או הבינו את מניעיהם של המתאבדים"(עמ' 597).
לעומת זאת בשנת 2012 73.5% "מהערבים היו רוצים שמפלגות ערביות ייכנסו לקואליציות ממשלתיות, עמדה שהמפלגות הערביות שוללות בעליל"(עמ' 31- 32).
פחדים
בבניית מודל הזהות הלאומית הפוליטית יש חשיבות לפריזמת ראיית הדברים, באשר העמדות אינן מוכרעות משקילה רציונאלית של הערכים וההסדרים הפוליטיים אלא דרך מסננת של טראומה, בין שהיא היסטורית ובין שהיא מניפולטיבית פוליטית, החופנת פחדים אי רציונאליים.
57.6% מהיהודים בשנת 2012 נמענו מלהיכנס ליישובים ערבים בארץ בשל פחד או דחייה (בעוד ששלוש שנים לאחר אירועי אוקטובר 2000 עמד השיעור על 73.1%), 64.9% הביעו חשש שהאזרחים הערבים מסכנים את המדינה בגלל מאבקם לשינוי אופי המדינה, 27.9% תומכים בשלילת זכות הערבים להצביע לכנסת ( לעומת 35.9% בשנת 2003), ו-78.2% תומכים באמירה שלהחלטות על אופי המדינה וגבולותיה צריך להיות רוב יהודי (81.9% בשנת 2003,במילים אחרות אין אמור להיות לערבי ישראל אותו מעמד אזרחי כמו ליהודיה לפי האחרונים),ו-64.5% יבחרו באופייה היהודי של המדינה במקרה של סתירה בינו לבין אופייה הדמוקרטי (69.7% בשנת 2003, עמ' 17). בנוסף יש לציין שבין שליש למחצית חושבים שהמדינה צריכה לעודד ערבים לעזוב את הארץ"(עמ' 153).
גם תמונת הפסיכו-פוליטית של ערביי ישראל הינה קשה, באשר בשנת 2012 : 77.8% חששו מפגיעה חמורה בזכויות היסוד שלהם (כלומר חששו למעמדם כאזרחים-י.ב.),75.9% חששו מאלימות הימין הרדיקלי, 79.5% (!) חששו מהפקעות אדמות המוניות, ומטרנספר חששו 68%!. כן חששו 66.5% מסיפוח חלק מיושבי המשולש למדינת פלשתין כשתקום.
במילים אחרות מדובר בחששות או בפחדים של רוב מוחלט של האוכלוסיה הערבית האזרחית, מה שמעיד על חולשת "האזרחיותיות" שלהם. במילים אחרות, לא ניתן להחיל את המודל הדמוקרטי ליברלי על אוכלוסיה זו מבחינת ראייתה העצמית משום שהאזרחות אינה מהווה ביטוי למעמד פוליטי כבמדינה דמוקרטית ליברלית. מדובר באזרחות "חלשה" המהווה מסגרת גג לקבוצות זהות, כשהזהות היהודית- ציונית נתפסת כזהות הדומיננטית והמאיימת על עצם יכולת היות האזרחות להיות שווה ומלאה לכלל האוכלוסיה ( מכאן גם הצידוד באזרחות "מכלילה"כפי שנוסחה בנייר עמדה:"לקראת אזרחות ישראלית מכלילה, מסגרת רעיונית חדשה ליחסי יהודים- ערבים בישראל, נוסח לדיון ציבורי,מכון ירושלים לחקר ישראל, 2011.).
ביקורת הממצאים
הממצאים המובאים אינם משתלבים לשרטוט תפיסת עמדות סבירה ונורמטיבית של אזרחים במדינת לאום דמוקרטית, מבחינת קבלת : הלגיטימציה של המדינה, של "האחר", תוך מילוי תוכן משמעותי לאזרחות מלאה ושווה של כלל אזרחיה האמורים להיות הלאום הטריטוריאלי שלה.
מעבר למה שניתן ללמוד על עמדות הנסקרים, ניתן ללמוד על מצבם הפסיכו-פוליטי אותו אני מגדיר כ"טראומה הדדית מגבירת עוצמה". מחד ניצבת השואה מאידך עומדת הנכבה. על הראשונה כותב הסוציולוג גד יאיר הדברים הבאים:"מבחינתנו השואה איננה היסטוריה, היא ההווה המתמיד שלנו, אנחנו רואים ומראים לכולם את מי שנכנסו מהר לנעליו של היטלר: נאצר, סאדם, אחמדינג'ד, נסראללה...הטראומה שלנו – המחוללת את החשש העמוק מהשמדה או מכיליון דתי ולאומי - עומדת אפוא בבסיס הדיבר הראשון. היא מכוונת את מחשבותינו והתנהגותינו, היא נמצאת ביסוד עמדתינו כלפי העולם...נתחיל במורשת של "בכל דור ודור קמים עלינו", אבל אל תטעו- זה לא שיעור משעמם בהיסטוריה, זה כאן ועכשיו"( גד יאיר, צופן הישראליות, עשרת הדיברות של שנות האלפים, 2011, עמ' 16, 17).
מהשנייה(נכבה) עולים נתונים חמורים במיוחד (בסעיף פחדים) כשהבולט שבהם הוא חשש של 68% מטרנספר, כלומר העברה או גירוש מהמדינה! מאחר שמדובר ברוב של יותר משני שליש יש לראות בכך ביטוי חמור במיוחד המסביר את העמדות הפוליטיות כטראומתיות במיוחד. יש לזכור שמעבר לנכבה, גורשו ערבי ישראל גם לאחר הקמת המדינה ממנה (בעיקר בדואים),לתושבי איקרית וברעם הובטח שיחזרו לבתיהם לאחר תקופת זמן קצובה ולמרות החלטת בג"צ הפציץ חיל האוויר הכפר והרס את הבתים!
למרות זאת, מסקרים עולה שלשינוי מדיניות כלפי המיעוטים יש השפעה על עיצוב השקפותיו ומבחינה זו ממשלת רבין השנייה נתפסת כצומת האופטימית לשינוי עמדות, באשר לפי סקר משנת
1995 "רק 6.8% שללו, למשל את זכות ישראל להתקיים כמדינה, ורק 35.3% שללו את זכות קיומה כמדינה יהודית ציונית" וזאת לעומת הנתונים משנת 2010 (ממשלת ביבי השנייה) שבה שיעור השוללים עמד על 29.5% ו-66.4% בהתאמה (עמ' 152)
דיון
במבט מכליל מדובר על שינויי עמדות קיצוניים כשבכל זאת מתקיימים מיעוטים המחזיקים בעמדות שוללניות הנוגדות את עצם קונספט מדינת הלאום הדמוקרטית ליברלית. אולם על קונספט זה מכבידה התרבות הפוליטית עצמה כפי שמציין נכונה סמוחה כלהלן:"הערבים והיהודים הם בני דת ולאום נבדלים, היות שהציונות, האידיאולוגיה המכוננת של ישראל, קיבלה ללא עוררין את אי ההפרדה שהייתה נהוגה אצל היהודים מאות בשנים בין לאום לדת, דגלה באי טמיעה של היהודים באומות ובדתות אחרות ופעלה להקמת מדינה של יהודים למען יהודים. בהתאם לכך הונהגה בישראל שיטת המילט, נמנעה יצירת עם אזרחי ישראלי אחד וצומצם תפקיד האזרחות כבסיס לזהות, לשיתוף ולשוויון בין ערבים ליהודים.
גם האזרחים הערבים מקבלים ללא ערעור את המצב הקיים - שיטת המילט (שיטה איסלאמית הנהוגה בכל מדינות ערב), את זיקתם לעם הפלשתיני ולאומה הערבית ואת ההפרדה מהיהודים. לכן אין הם נאבקים למען דמוקרטיה ליברלית אינדבידואלית, להפרדת הדת מהמדינה וליצירת עם ישראלי משותף, אלא חותרים לכינון מדינה דו לאומית שוויונית שבה האזרחות המשותפת תוסיף להיות משנית ללאום ולדת"(עמ' 95).
סמוחה מוסיף שערבי ישראל מבחינים בין "המדינה היהודית" לבין "המדינה הציונית",כשבעוד הראשונה שייכת לכלל אזרחיה ותושביה הגם שיש לה מאפיינים יהודים כרוב יהודי ותרבות יהודית, הרי האחרונה שייכת לכל היהודים בעולם, שכ-60% מהם אינם אזרחיה ותושביה כש" הרוב היהודי נשמר בחקיקה ובמדיניות ציבורית ונהנה מהעדפות למיניהן וננקטות בה פעולות מכוונות להשלטת השפה והתרבות העברית ולהבטחת השליטה היהודית במערכת הביטחון, ביחסי החוץ, בכניסה למדינה, בהגירה אליה ובקרקעות שבתוכה. רוב הערבים שוללים את אופייה הציוני הזה של המדינה וסבורים שהוא גזעני מבחינתם, אך רובם משלימים עם אופייה היהודי"(עמ' 73).
המדינה הציונית הנתפסת כמובנת מאליה ע"י אזרחי ישראל היהודים איננה כלל ככזו ע"י ערבי ישראל, מה שמצריך גם ביקורת על סטיות המדינה הציונית ממדינת הלאום, באשר אין היא בגדר מסגרת פוליטית "של" ו"עבור" כלל אזרחיה אלא מסגרת עבור היהודים באשר הם הינם יהודים ובתור שכזו היא חסרת "תפיסת טוב" רפובליקנית היכולה להעצים את אזרחיה. פעולות מוסדות ציונים א- טריטוריאליים כמו: קרן קיימת לישראל, קרן היסוד, והסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית על מחלקותיהם השונות, מכרסמת מהותית בריבונות המדינה כמדינת לאום, שהרי אין לעלות על הדעת שבמדינה מודרנית יהיו לגורמים אחרים סמכויות בתחום ההגירה או ההתיישבות. (רק באחרונה עלה לכותרות העובדה שהקק"ל אינה מבוקרת כלל ע"י
מבקר המדינה מעצם מהותה כקרן פרטית).
המדינה הציונית מעצם זכויות היתר של היהודים (עלייה, התיישבות,ועל 55 חוקים מפלים ראה אתר עדאללה) נתפסת כגזענית במובן שהיא מעצם מהותה איננה שוויונית מתוקף האבחנה בין יהודים לערבים, מה שמערער את היכולת לקבלתה כמדינה דמוקרטית .(עוזי אורנן עוד בתחילת מסע " יהוד הגליל" התריס לעומת שבתאי טבת, שאין לדבר על "יהוד" אלא על "פיתוח הגליל" ובהמשך דרכו הציבורית הקים את "עמותת "אני ישראלי" הפועלת להכרת המדינה בלאום הישראלי אחת דתו או מוצאו האתני של האזרח).
בין האפשרי לרצוי
סמוחה מציין בסוף מחקרו ש"כדי להתמודד טוב יותר עם השסע, המחלוקות והקונפליקטים בין האזרחים הערבים ליהודים, חיוני להגיע לשלום עם הפלשתינים והעולם הערבי. הסכם כזה ישים קץ למעמד המיעוט הערבי פלשתיני כחלק מאויב פעיל. יש גם צורך לגבש נוסחה מאוזנת יותר של מדינה יהודית דמוקרטית, שתהיה הוגנת יותר לערבים ונסבלת בעיני היהודים. בישראל החדשה והמתוקנת, שלצדה תתקיים מדינת לאום פלשתינית ידידותית, יבוטלו האפליות וההדרות ויוענקו לערבים שוויון מלא , הכרה כמיעוט לאומי פלשתיני, אוטונומיה תרבותית, ייצוג בשלטון, נתח מידתי בתקציב המדינה וחובת התייעצות של המדינה עם ראשי המפלגות הערביות המיוצגות בכנסת בעניינים חיוניים להם. הערבים, כמו היהודים, ימלאו חובת שירות למדינה. בכך יתמלאו רוב התביעות שמציבים מסמכי החזון העתידי. הערבים יחדלו ממאבק להפוך את ישראל לדו לאומית ויקבלו את ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית"(עמ' 163).
לסיכום יש להעיר ההערות הבאות:
- מעמד אזרחי ישראל הערבים כ"חלק מאויב פעיל", נובע מהסכסוך עם הפלשתינים אבל מאידך שינוי רדיקלי במעמדם יכול גם הוא להקרין על פתרון הסכסוך,ובכל אופן, הפחתת הסכסוך החיצוני תשפיע ישירות על זה הפנימי.
- נוסחה מאוזנת של "מדינה יהודית דמוקרטית" מחד, שתהיה " הוגנת יותר לערבים", אך גם "נסבלת בעיני היהודים", פירושה, מציאת נקודת איזון בכוחות הקיימים הפועלים, כשלמעשה יש ביניהן סתירה ביניהם.
- מדינה "יהודית דמוקרטית", היא במדיה רבה אוקסימירון ואפשר להיווכח בכך בהשוואתה למדינה הישראלית הדמוקרטית של כל אזרחיה.
- הכרה בפלשתינים כמיעוט לאומי תוך מתן אוטונומיה תרבותית מבחינת תכני הלימוד, פירושה עקירת האפשרות לחברות לאזרחות ישראלית , שלא לדבר על יצירת טוב רפובליקני משותף שהינו תנאי לכל תרבות פוליטית דמוקרטית.
- "מסמכי החזון" נסבים על תפיסה דמוקרטית ליברלית מחד, אך אוטונומית תרבותית לאומית מאידך ואינם עולים בקנה אחד עם טענת סמוחה ש" הדגם המדינתי שעומד לנגד מחברי המסמכים הוא המשטר בבלגיה, בשווייץ ובקנדה"(עמ' 124). בלגיה פורמלית היא מדינה דו קהילתית המכירה בשלוש שפות ובנויה כפדרציה. שוויץ למרות הכרתה בארבע שפות היא מדינת לאום אחד שהוא הלאום השוויצרי. קנדה היא פדרציה חד לאומית שבמדינת מחוז אחת יש מחלוקת פנימית לגבי מעמדה התרבותי והלאומי. ישראל שלא כבלגיה אינה מורכבת משני אזורים חד קהילתיים (שיהיו או לא יהיו חד לאומיים מדינתיים), ולא כשוויץ, אין היא מכירה בלאום אזרחי, שלא לדבר על מורכבתו של זה הקיים בשוויץ. ישראל שאינה פדראציה, אינה יכולה להעניק מעמד של מחוז ערבי אלא לגליל וספק אם מעמד זה לפריפריה התלויה בשלטון, מהווה באמת משאת נפשם של מצדדי האוטונומיה התרבותית.
- ביחס לבעייתיותה של המדינה היהודית מצאתי לנכון להביא הערה מטענות מירון בנבנישתי המסביר שאף הישראלים היהודים מהשמאל הדוגלים בהקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל מצדדים ב"עליונותו של הקולקטיב היהודי המכונה בפיהם "מדינה יהודית", (שהוא מבחינתם)" ערך עליון. אחת הסיבות לתמיכתן של הקבוצות האלה בהקמת מדינה פלשתינית בשטחים היא רצונן ליישב את הסתירה שבין עיקרון השוויון הקהילתי- אזרחי לבין הקיפוח הממוסד של הקהילה הערבית הישראלית, המאווים הלאומיים של המיעוט הערבי ישראלי "חייבים לבוא לידי ביטוי במדינה פלשתינית שתקום בבוא היום", לא במדינת ישראל, שאם לא כן תיהפך מדינת ישראל ל"מדינה דו לאומית"(מירון בנבנשתי, מחול החרדות, אינתיפאדה, מלחמת המפרץ, תהליך השלום, 1992, עמ' 87- 88).
אולם דומה שהביטוי המובהק ביותר לאנומליה החרדתית ניתן למצוא בגישתו המחקרית של דן שיפטן בספרו, פלשתינים בישראל, המציין נוכח :אירועי אוקטובר 2000, מסמכי החזון ותגובת ערבי ישראל למלחמת לבנון ש" אין כל ניסיון בזרם המרכזי של הציבור הערבי לשכך את חרדותיו של הציבור היהודי ואת חשדנותו. השאלה אינה מי צודק יותר, אלא מהי התוצאה האובייקטיבית של ההתנהגות הזו...המציאות אינה סימטרית. ראשית משום שהמיעוט התגייס למאבק נגד מה שהרוב רואה כצרכים החיוניים ביותר של קיומו הלאומי...תוך הזדהות ושיתוף פעולה, לפחות פוליטי, עם אויביו בנפש.הוא אינו מבקש מן הרוב רק להתחשב בצרכיו ולנהוג בו בשוויון ובהגינות....המיעוט תובע למעשה מן הרוב להביא על עצמו חורבן לאומי (ואישי) .לא רק שהרוב אינו מעלה על דעתו לקבל את תכתיבו של המיעוט ולהתאבד, הוא רואה בעצם הצגת התביעה חוצפה בהקשר הפנים ישראלי וסכנה בהקשר של האיומים האזוריים"( שיפטן, עמ' 610). במילים אחרות מדובר במערכת תפיסות יהודית- ערבית של אזרחי ישראל שאינה מאפשרת כלל ועיקר קיומה של מדינת לאום דמוקרטית.
שיפטן מתייחס לממצאים כאל נתונים מהימנים ותקפים, בעוד שלמעשה הוא מתעלם מהעמדה הפוסט טרואומתית חרדתית הן של האזרחים היהודים והן הערבים. במילים אחרות , מטענותיו של שיפטן ניתן להסיק על המצב "הפסיכו-פוליטי" של הנסקרים ולא על עמדותיהם לו היו מצויים במצב בריאות נפשית קולקטיבית תקין.
מכאן בהכרח עולה הצורך בתהליכי ריפוי חינוכיים עמוקים וארוכי טווח, שספק אם יהיה מי שהוא שיוכל להביא למימושם, מה שבהכרח יביא להמשך הדשדוש המקומי בביצת החרדות והפחדים, הגם רגיעות והפסקות של " כדורים" להפחתת המתח אך לא להסרתו.
