ליד העיר סיאטל בארה"ב ישנם שני נמלים שמתחרים זה בזה בעוצמה רבה - נמל סיאטל ונמל טקומה. בשנת 2009, הצליח נמל סיאטל לשכנע את את ענק הספנות מארסק לעזוב את נמל טקומה ולעבור לעגון בנמל סיאטל. מארסק לא היו היחידים ולמעשה רבע מהתעבורה בנמל טקומה הסתלקה ממנו מה שהביא לפיטורי המנכ"ל והבאת מנכ"ל אחר בשנת 2010.
המנכ"ל החדש של נמל טקומה הצליח להוריד עלויות ולהגדיל את התעבורה בנמל טקומה ב-30 אחוזים על חשבון נמל סיאטל. מה שזיכה אותו בשבוע שעבר בבונוס והעלאה במשכורת. ככה נראית תחרות אמיתית.
בימים האחרונים אחרי ההצלחה של נמל טקומה, התחילו קולות בנמל סיאטל שמבקשים שנמל סיאטל יעבור לבעלות של נמל טקומה, אלא שנמל טקומה לא מעוניין לקנות את נמל סיאטל.
ומה קורה כאן בישראל? שר התחבורה ישראל כץ אמר לעובדי הנמלים מה יקרה אחרי בניית הנמלים החדשים: "בסוף עוד תתחננו להפרטה". כלומר אתם עוד תתחננו לשינוי בעלות. מי שמסתכל על מה שקורה בימים אלו בנמלי סיאטל וטקומה מבין שהשר כץ אמר את הדבר הכי הגיוני וזה בדיוק מה שקורה במציאות בארה"ב - אנשי נמל סיאטל מתחננים לשינוי בעלות. כל זאת למרות שמצבו של נמל סיאטל עדיין טוב בהרבה ממצבם העתידי של נמלי חיפה ואשדוד אחרי שהנמלים המתחרים החדשים ייבנו.
אבל בישראל מתנהגים עובדי הנמלים בזחיחות תמוהה. הם מנסים לקבוע מי ינהל את המו"מ איתם למרות שהמדינה הציעה את אחד מבכירי הבכירים בענף - מנכ"ל
משרד התחבורה עוזי יצחקי. כאשר הנמלים החדשים ייבנו הם ירוצו לעוזי יצחקי ויתחננו בפניו לשינוי בעלות. אין לי מושג מי מייעץ לוועד עובדי הנמל, אבל כדאי מאוד שהיועץ ישווה את המצב בישראל למצב בעולם ואז יבין שמה שהשר כץ מתכנן פשוט מתבקש מאליו ואז הזחיחות תיעלם ובמקומה יתנהל מו"מ על זכויות עובדים ולא על איך לנהל את נמלי ישראל.