במרכז העלילה מככבים שני זוגות, שהגברים יפי התואר שבהם הם החברים הכי טובים. ליאור אשכנזי, בתפקיד מישל השרמנטי והמצודד, מסיים פגישת התעלסות עם אליס (הילה זיתון המרהיבה, ולכאורה זה נשמע כמו זוג רגיל, כשהבעל מסיים את האקט ומממהר לפגישת עבודה. אך לא היא. אליס היא אהובתו מזה חצי שנה. לה כבר נמאס מחוסר המחויבות שלו, מהמהירות בה הוא גומר והולך. מישל - לא מתכוון למסד את הקשר, אבל נמשך פיסית לאשה החטובה, הסקסית והיפה. כשהוא חוזר הביתה, שואלת אשתו היכן היה. וכאן מתחילה ההתדרדרות. שקר אחד מוביל לשני, האשה מגלה את שקריו, והוא - צריך להיות אקרובט באופן מילולי כדי להזהר ולשמור על נישואיו.הדיאלוגים כאן כה שנונים והסיטואציות כה קומיות, שהמשחק המשובח רק מעצים עוד יותר את החוויה. ההתפתלויות של אשכנזי, האופן בו הוא הופך שחור ללבן באמצעות הקסם והשכנוע הפנומנלי שלו, התרגזותו מחוסר האמון שאשתו מתחילה לגלות - מאפשרים לבחור להרהיב ביכולת משחק קומית ודרמטית כאחד, שעד היום היו יותר מכונסים בתוכו, וכאן - הכל פורץ במפל של כשרון שנתמך בטקסט הגאוני של המחזאית, ובבימוי הנפלא של משה קפטן. הקטע בו הוא מחקה את דודתה של אהובתו, ומבלי לחוש הוא גם מחקה תנועות של זקנה שפופה , אותה למעשה לא רואה הבעל של אליס, עמו הוא משוחח. אך הקהל לא חדל לצחוק. אין זו עוד קומדיה בולוורדית המיועדת למלא קופות. כאן הכשרון של כל השחקנים, הדיאלוגים השנונים, והעיקר - הרוח הכה צרפתית שמאפיינת את הרגלי החיים של הצרפתים ("הצפרדעים" כפי שבריטים מכנים אותם), הנון-שאלנטיות באורך הרוח והסובלנות של האחד לרעותו, כשהם מעדיפים לשמוע שקרים קטנים, ובלבד שלא תחדל מלאכת האהבה לעולם, מכל הכיוונים - כל אלה מהווים ארוחה צרפתית כהלכתה. והאמינו לי, כבר כשביקרנו בפאריס בשנת הנישואים הראשונה, עמדתי על תכונתם זו כשגרנו אצל משפחת הורי בעלי. כשבנותיהם נסעו לריביירה, והבעלים נשארו בגפם בפאריס, שאלתי: ומה אם תהיה להם הרפתקה שם ענו לי: "Ce n'est pas serieux”(זה לא רציני). זוהי גישתם, וכך הם מנהלים את חייהם. הילה זיתון כאליס, מוכיחה שהיא לא רק יפה, דיווה וזמרת מחוננת (היא מילאה בין היתר את תפקיד "אוויטה" במחזמר), אלא גם שחקנית עם כשרון בלתי נדלה. ירון מוטולה החביב והנאה כבעלה, פול, פחות מחצין את רגשותיו ושומר על איפוק ככל הניתן נוכח המשבר אליו כולם נקלעים. מיכל לוי כלוראנס, רעיתו של מישל, יפה גם היא ומנווטת כהלכה את המעברים בין הדרמות הנחשפות. אך לא רק יופי, חן רב ויכולת משחק והבעה מדויקת וברורה מכונסים בהצגה זו. העובדה שבסיום כל סצינה הקהל מוחה כפיים (דבר נדיר במחזה שאינו מחזמר), מעידה עד כמה ההצגה כובשת את כל הקהל. ובתום ההצגה, שואל את עצמו הצופה: מה כדאי וראוי יותר - להסתיר את האמת, או לומר אותה ישירות לבן/בת הזוג? כיצד יתכן לשמור טוב יותר על חיי הנישואים - עם גילוי האמת או בעזרת השימוש בשקר? כאמור, בימויו של משה קפטן מנווט את השחקנים ומוציא מהם את המיטב שבהם; התרגום החכם של המחזה נעשה בידי דורי פרנס; את התפאורה היפה, המתוחכמת והפונקציונאלית, שהתאורה של אורי מורג משנה את מהותה הודות למשחק באורות - אותה עיצבה אנה זיו. את המוזיקה הנכונה, המדגדגת גם במילות השירים, עיצב עדי כהן,ואת התלבושות שכה מחמיאות לנשים היפות עיצב אורן דר; ולבית לסין נכונה הצלחה אמנותית וקופתית כאחד. מלוא ההנאה מובטחת לכל הצופים, בלי יוצא מן הכלל. כיף של הצגה.