בפרשת השבוע שנקראה בשבת האחרונה בבתי הכנסת ברחבי הארץ תואר מצב בו נמצא אדם שנרצח אך זהות הרוצח נותרה עלומה. מכובדי העם נדרשו לערוך טקס ציבורי שחייב את קביעת העיר הקרובה למקום הימצאות החלל והטלת "אחריות מיניסטריאלית" על ראשיה בדמות הבאת עגלה עליה ודרישה מהם להתוודות: "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ; וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל; וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר... וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל; וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ (נכתב: שפכה) אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" (דברים כא', א'-ז').
השאלה העולה מאליה היא: על מה נדרשים להתוודות אנשים שאף אחד לא חושד בהם לרגע במעורבות ברצח. תשובתם של חכמי התלמוד לשאלה זו מראה את האחריות המוסרית הגבוהה הנדרשת מן המנהיגים: "וכי על לבנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא בא לידינו ופטרנוהו, ולא ראינוהו והנחנוהו. לא בא לידינו ופטרנוהו - בלא מזונות, לא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה" (בבלי סוטה לח' ע"ב). כלומר, לשיטת המשפט העברי אין די באי-שותפות פעילה ברצח כדי להיות מסוגלים לומר ש"הידיים נקיות" אלא במילוי החובה הציבורית למניעתו.
הפסקת הלוחמה
ישנם מספר מקרים המלמדים על גישת היהדות באשר ליחס הראוי לאויבים הבאים להרוג ולרצוח, אך מביניהם ניתן להתמקד באחד שעסק בסוגיה של שחרור אויבים למען תהליך מדיני שתכליתו השגת "שלום". בספר מלכים (א', כ') ישנה התייחסות למקרה בו לאחר מלחמה בין ישראל לארם (ממלכה שכנה דאז) נפל מלך-ארם בשבי. אחאב, מלך ישראל באותם ימים, חשב להתניע תהליך מדיני שיביא להתקרבות בין ישראל לארם, והורה על שחרורו בשלום לארצו לאחר טקס יוקרה קצר שערך לכבודו וקבלת התחייבותו להשבת 'שטחים' והפסקת הלוחמה כלפי ישראל. לכאורה התנהלות מעוררת השתאות נוכח תעצומות הנפש בויתור על הכנעת מנהיג האויב לטובת ראייה הפוליטית ארוכת הטווח, אך נביא ה' שהטיב לראות את הנולד "קילקל את השמחה" לאחאב ויועציו הפוליטיים המתוחכמים עם העתיד הצפוי: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ".
לאחרונה, ב-28 ליולי, החליטה ממשלת ישראל על שחרור מחבלים-מרצחים מריצוי עונש המאסר שהושת עליהם בשל מעשיהם הנפשעים. אמש, ב-13 באוגוסט, החלו המחבלים לחזור אל בתיהם עטורים בכבוד-גיבורים. רוב הציבור הישראלי ונבחריו כבר מבינים שהתהליך המדיני המלווה בכניעה לטרור לא יביא להשגת "שלום" בעיקר נוכח הסטטיסטיקה המלמדת על חזרת אחוז ניכר מהטרוריסטים המשוחררים למעל הטרור. ביבי, שרי הליכוד, יש עתיד והתנועה שהצביעו בעד השחרור לעולם לא יוכלו לטעון "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו"!
