בספרה "עצי ההאקץ" פרקה אדלינה קליין מעל שכמה מעמסה של זכרון כבד, והוא מהווה הנדבך הראשון לכל ספרי השירים שבאו בעקבותיו. כאן נמצא את הקודים של שירת אדלינה: הקשר לעבר, הקשר לרצף התרבותי, החיבור בין השירה הקיומית לעולמה הרוחני. ספר זה יצא לפני כמה שנים, והוא צופן בחובו מוטיבים שיילכו ויבשילו בספריה הבאים.
משא הזכרון אינו מניח לשירים ולכותבים. אדלינה קליין מיטלטלת בקובץ שיריה זה בשיריה בין גלות לגאולה, בין כאב לתקווה, מחפש את הצופן של הזהות שבין העולמות.
אדלינה קליין ידועה ככותבת שירה ועורכת ערבי שירה זה שנים רבות. אדלינה ילידת רומניה, ובספרה "עצי האקץ" היא לוקחת על עצמה משימה לעמוד נוכח התופת והלהבות, חורבן הקהילה וניצחון הרוח, היכולת לשרוד את צער הגלות:
היא שבה בלב כואב אל "כיכר הלחם שאבא אפה / בחנות במרכז הנפש" ומעבר לתמונות שהיא מעלה היא חשה את כובד העבר, את המרחק:
"יש טשטוש זיכרונות / ביער שהיה פעם שייך / לשעשועים ולילדות / וכעת מה עלוב" (עמוד 5, והניגוד מהמם ושובר:
"בשבילים שחצית בילדות
אנשים חמורי סבר מביטים
כאילו אינם מבינים אותך
שהיית כאן ילדה".
והיא מנתחת בצורה אכזרית: "הזמן עצר מלכת באוקטובר" - והרגשת הקפאון מטילה עליה תחושה של יראה ומורא. מה קרה לעולם מאז, מה קרה לה, לחייה. כמשוררת היא מסכמת כעומדת מן הצד, ממרחק של שנים:
"אבל אני ראיתי אותך ילדה / בשלגי השדרה כמו פעם". המשוררת אוחזת בידה את משקפת הפרספקטיבה, מנסה ליצור דיאלוג עם הילדה שהייתה.
אדלינה כותבת על העבר, על הילדוּת, ואנו חשים שהיא מנסה לספוג שוב את ריח הימים ההם, את מראה האבנים, האנשים, והיא מציירת הכל בעט דק ורגיש:
"דפוסים של עיניים
מתעתעות
משתהות בקולמוס הרושם" (עמוד 7).
"כמתעתעים סוסים דוהרים / עיניהם קשורות בחושך
מרוץ הסכינים' ימים באו אחרי הגשם" (עמוד 12).
הזכרונות בעקבותיה, ולא קל לעמוד לנוכח המראות. התעתוע של הזכרון, הטשטוש מקשה על החזרה לאחור, והעצים כמו סופגים את הנשמות של אלה שחיו אז:
"העצים הנוטים להרכין ראש בנעימות
כלפי בני תמותה החוסים בצילם".
ובעיני אדלינה הם "חשופי נשמה / הנראים כלפי פנים / ושואפים / להיראות לפני שמש / אדמה / ים"
והתעתוע חוזר:
"זריחות
פנים - עינים
עינים - פנים
גלויים - מסתירים
גלויים - מסתירים" (עמוד 6).
המכשולים רבים מספור, וקשה לחזור ליופי, לחיוך: "אבנים אחרות מאיימות / חסמו את כל המעברים / ועינייך שתמיד מחייכות היו / בזהרורים ירוקים יקרים / נעצמו" (עמוד 7).
חזרה לעבר היא גם שיבה לזכרונות מרים, הישאבות לזיכרונות על הקלגסים הנאצים והאנטישמיות, ואדלינה מנסה לעטוף הכל במעטפת של מראות ותמונות מן העבר, שיש בהם יופי של מראות מן הטבע, ריחות קסומים:
"עברנו בלילה ריחני
של עצי האקץ
בשדרה
ליד נהר הדונה
ידי מחזקת ביד אבא
נוף קסום".
אבל הפתיחה הענוגה נחתכת באבחת חרב, במציאות דוקרת וקודרת:
"קצינים בצווארונים מעומלנים
בידיהם אלות וכפפות
חלום ביעותים נרדף" (עמוד 28).
כמי שחוזרת לסיוטי העבר, חשה המשוררת רגש אשמה לעצם הכתיבה על טבע ויופי ורגשות אישיים:
"וכי יכולתי עוד
בנפול אהובים שלי
להביט אל תוכי
ולהפנים זעקותיי?" (עמוד 28).
שאלה מצמררת זו מעוררת את הכורח לדבר, את החובה להעיד, החובה להעלות את העבר על פסי השירים, לחשוף אותו - וזה הופך להיות משא של שליחות:
"יש כאן שליחות בהצצה
בתוככי נימים דקים
כאילו נמים" (עמוד 76)
כי המשא כבד, והיא רואה הכל מעבר לעבר השער הנעול:
"חשתי מבעד לסורגי העיניים
משאות אחרים
סורגים חלודים של
חלונות קטנים פזורים
לצידי כביש הולך, לאן
שסובבת אותו ההיסטוריה" (עמוד 78)
אדלינה חשה מחויבות לעבר ונשבית בקסמו של העבר:
"ואני חזקה בזרועות העבר / ההווה / והעתיד / האדמה קשה שבעתיים / ואני מנסה להיות".
מנסים להיות, מנסים לשיר - מחוזות הקיום מצטלבים עם מחוזות הפואטיקה. הביטוי הוא המסלול המפלס דרך לקתרזיס. התחברות הזמנים דרך העבר היא מסלול הפיוס וההשלמה.