מתעקשים לא להבין

לא צריך להיות נשיא ארה"ב או שר חוץ אמריקני, כדי להבחין בעובדה ברורה, שאינה ניתנת לערעור: מכל מדינות המזרח התיכון, נותרה ישראל אי בודד של שפיות, רגיעה, זכויות אדם ושגשוג כלכלי לרווחת כל תושביה, יהודים וערבים כאחד. לא צריך להיות עבדאללה מרמאללה או סמירה מטירה, כדי להבין שמצבם של הערבים בישראל ובשטחים יכול להוות מופת ומקור לקנאה לשאר ערביי המזרח התיכון בארצותיהם, הנתונים למצוקה ולמשיסה, כמעט מכל בחינה אפשרית. אף ערבי החי בין הים לירדן, אינו מקנא באֶחיו שבמרחב, בעוד שלערביי הסביבה יש סיבה טובה לקנא בערבים שבין הים לירדן. את העובדה הכל כך פשוטה הזו, מבינה אפילו מוניר, העוזרת שמגיעה אלינו אחת לשבועיים, מטייבה. היא מברכת בוקר וערב את היהודים ואת מדינתם על שהם מעניקים לה, בחסדי אללה, עבודה בשפע, רווחה כלכלית, ביטחון אישי וחופש תנועה. "באף מקום אחר במדינות ערב אין לערבים חיים טובים כאלה", היא נשבעה חֵי אללה וזקן הנביא, כשחזרה מעלִיָה לרגל באל-אקצה. "מה חסר לנו? באמת, הכל יש, אפילו ביטחון אישי. מי צריך יותר?" אבל השקט הזה מפריע למישהו. לא למישהו אחד. שני אהבלים אמריקנים - וסליחה על הביטוי הקשה, הבלתי פוליטיקלי-קורקט בעליל, עושים כל מאמץ להפר את השקט גם בחלקת אלוקים הקטנה הזו, ולחולל גם בה מרחץ דמים, בדיוק כפי שהם חוללו במו ידיהם את הכאוס הנורא והמדמם במצרים ובדיוק כפי שהם נמנעו, חרף התחייבויותיהם, לסיים את מרחץ הדמים בסוריה. אין מנוס מן המסקנה המפתיעה: הדוד סם השתגע. דעתו השתבשה. הוא ירד מהפסים. לא נוח לו לראות את מדינת היהודים, שאינה מונעת מאזרחיה הערבים את מלוא זכויותיהם, חיה לה בשקט ובנעימים, כשבעולם הערבי כולו מתחוללת רעידת אדמה בקנה מידה היסטורי והיסטרי גם יחד. נדמה שבבית הלבן ובסטייט דיפרטמנט, הנפיקו גורמים עוינים כלשהם דוחות סודיים, משהו בנוסח כזה פחות או יותר:

חוצפה ישראלית

אדוני הנשיא/שר החוץ (מחק את המיותר). מדינת היהודים הפכה לאי בודד של שקט בתוך הים הערבי הסוער סביבה, ואזרחיה היהודים והערבים נהנים מחיים דמוקרטיים, ביטחון אישי וכלכלי גבוה, שגשוג ורווחה - במידה שיש בה חוצפה ישראלית בלתי נסלחת. שפיכות הדמים במצרים ובסוריה רק מעצימה את ייחודה של המדינה היהודית. מצב זה חייב להשתנות. מחובתנו לחלק את הארץ בין יהודים וערבים, כלומר להקים מדינה פלשתינית נקייה מיהודים ומתנחלים, לצד מדינת ישראל מצומקת, עם 20% ערבים; לדחוק את ישראל לגבולות 67' (אולי עם תיקוני גבול קלים); לחלק את ירושלים בגדר בטון ותיל דוקרני ולהעניק שליטה בהר הבית ובעיר העתיקה לערבים, עם מעבר צר ליהודים לכותל המערבי; להכיר בזכות השיבה של פליטי 48', במלואה או בחלקה. או-אז תושג מטרת העל שלנו, להחזיר את ישראל למימדיה הטבעיים. כך נשים קץ להתנשאות הישראלית, ליהירות היהודית הטיפוסית הזו, המתבטאת, בדיוק כמו שהיהודים עצמם אומרים, בעצם היותם וילה בג'ונגל. ג'וליאן אסאנג', מייסד אתר ההדלפות הבינלאומי ויקיליקס, עדיין לא המציא לידינו מסמך שכזה, אבל תוכן הדברים הללו עולה בקנה אחד עם התנהגותם חסרת האחריות של הנשיא הפרו-איסלאמי ביותר שהיה אי פעם למעצמה הנוצרית הגדולה ארה"ב, ושל שר החוץ האנטי-ישראלי, שכבר הוכיח כשיצא נפעם מביקור אצל בשאר אסד בדמשק, עד כמה הוא אינו מבין דבר וחצי דבר בהוויות המזרח התיכון. ואל תגידו שדברים ברוח המסמך הדמיוני שהבאנו כאן, אינם עלולים להיות מציאותיים. הנה מה שפרסם כתב העת האמריקני למדיניות חוץ, Foreign Polify Journal, בגליונו מ-18.8.13, בידיעת שער ראשית בחתימת פרנקלין לאמב, תחקירן פרו-ערבי ידוע של העיתון. תחת הכותרת הזוועתית: "ארה"ב נערכת למצב של מזרח תיכון ללא ישראל?", נאמר כי גורמי ביון אמריקניים הגישו לנשיא דוח ארוך ומנומק הטוען כי לטובת האינטרסים האמריקנים עדיף שישראל תיעלם מן המפה. כך בפירוש. חד וחלק. בהערת העורך בשולי הדברים מציין העורך כי הכותב סירב לחשוף את המקור שלו אך ציין שהוא שייך לאחת מיחידות ה-CIA.

מי ירסן?

העיתון מביא שורה של נימוקים לעמדה מפלצתית זו (ניתן לעיין בהם באתר העיתון) וביניהם: ישראל היא מדינה כובשת שטובחת בברוטאליות בעם הפלשתיני; ישראל לא תוכל להגיע לשלום בשל היותה של הממשלה שבויה בידי המתנחלים המונים כ-700 אלף נפש, ופזורים בהתנחלויות בלתי ליגליות בשטחי הגדה המערבית הכבושים; ראוי לכבד את 1.2 מיליארד המוסלמים שותפי 'האביב הערבי', המוחים על כיבוש פלשתין בידי היהודים; "הממשל הגס והדוחה" (כך במקור) של ישראל מפריע לארה"ב לחזק קשריה עם 60 מדינות מוסלמיות - ועוד. נכון שמדובר בסך-הכל בידיעה בעיתון, אבל לך תדע אם אין בה כדי לשקף הלכי רוח כמוסים במסדרונות הממשל, שהופרחו לאוויר כבלון ניסוי. ודאי שאובמה וקרי לא חתומים על הזוועה הזו. אבל שני האישים הללו, שלוחצים להחזיר את ישראל לגבולות 67', לחלוקת ירושלים ולהיענות לשאר תביעות הפלשתינים, מתייחסים לישראל כאל שור שנגרר לשחיטה. הם לא למדו לקחים מן הנסיגה החד-צדדית בגוש קטיף, שאמורה הייתה לכונן בעזה, על-פי הזיות השלום המשיחיות, ממשל ידידותי, אשר הפך, כמה צפוי, לקן צרעות רצחני. הם לא מוכנים להפנים, שמה שקרה בגוש קטיף, יתרחש בכל פיסת קרקע אחרת שתימסר לפלשתינים. גם עליה ישתלטו באלימות רצחנית כנופיות ומיליציות של ג'יהאדיסטים, אל-קאעידה, סלפים ושאר פונדמנטליסטים איסלאמים, שתחילה יחסלו כל מי שיימצא מתון במידה מסוימת, ואחר-כך ישגרו מדי שבוע/יום/שעה מקבץ טילי מוות לעבר לב הארץ ומסלולי נתב"ג. מי ירסן אותם? אובמה? קרי? הנשיא האמריקני כבר הוכיח שאסור לסמוך על שיקול דעתו. הוא האיש שיותר מכל אמריקני אחר אחראי לשפך הדמים הנורא הפוקד את מצרים. הוא שדחף אל מתחת גלגלי האוטובוס את הנשיא מובארק, שכונן במצרים סדר ציבורי ומשטר חילוני שפוי. הוא שהעלה לשלטון את הטרוריסט הפונדמנטליסט מורסי, איש תנועת האחים המוסלמים, שמכריזה בריש גלי על היותה אויבת ארה"ב בעולם כולו. גם היום מסרב אובמה ללמוד את לקחי שגיאותיו ומאיים להפעיל סנקציות על מצרים רק מפני שיש שם מי שהתעשת וזרק את הנשיא הטרוריסט למקומו הנכון, במאמץ להחזיר את מצרים לשפיות.

מקסמי שווא

על שיקול הדעת של האיש הזה, שהעיד על עצמו בנאום קהיר המפורסם שלו מיד עם היבחרו, כי הוא גדל באינדונזיה המוסלמית ועדיין זוכר מילדות את המואזין, ושהתפייט בקהיר על "התרומה הכבירה של המוסלמים לציוויליזציה" (תופעה שנעלמה לפני כ-500 שנה), וציין שנוכח כי "רבים מצאו כבוד ושלווה באמונתם המוסלמית" - נוכל לסמוך? על נשיא שתמך בהתלהבות באביב הערבי, מבלי להבין שמדובר במהפכה להשלטת האיסלאם הפונדמנטליסטי? או שנסמוך על שר החוץ קרי, שהלך לבקר באפריל 2010, בהיותו סנאטור ממדינת מסצ'וסטס, את הנשיא הסורי בשאר אסד, ולאחר שלוש שעות שהסב עימו, הצהיר כי סוריה מחויבת לשלום, ולכן נדרשת ישראל לסגת מהגולן ומהחרמון. האם על מיסטר קרי, שהתאהב באסד מבלי שהבין כי מארחו שוחר השלום מהתל בו, וכי הוא עתיד לטבוח יותר מ-150 אלף סורים, כדי להגן על כסאו - עליו נוכל לסמוך? לכבודו נוותר על כל נכסים אסטרטגיים, שבהם תלוי קיומה של ישראל? המסקנה המתבקשת ברורה: חייבים לעמוד על זכויותיה הדתיות, הלאומיות והביטחוניות של ישראל ביו"ש ובגולן, גם מול מכבש הלחצים של אובמה-את-קרי. לא נעים לחזור על הקלישאה החבוטה: עברנו את פרעה, נעבור גם מקסמי שלום-אכזב מסוכנים, מבית מדרשה של התמימות האמריקנית.