כבולים

בעידן של שידוד מערכות בתחום הכלכלה והמשק, בחלקו בהצלחה או לפחות בגילוי העיוותים שאיתם חיינו במשך שנים ואשר גרמו לעשירים להתעשר על חשבון הציבור, ולא על חשבון השקעות בייצור, ובתקופה שבה הטכנולוגיה של אתמול היא מיושנת ויקרה, הגיע שעתן של רשתות הטלוויזיה. אפשר ואילו כחלון היה נשאר כשר לתקשורת בממשלה הנוכחית, הוא היה ממשיך במשימה שבה התחיל בתחום רשתות הסלולר. שמה הרע שיצא לטלוויזיה הישראלית אינו נובע מהעדר מוחלט של משדרים טובים או ראויים. אכן תוכניות שונות, שמופקות באולפנים זולים, פניהם כפני עלותם - משמימים, חיוורים, רדודים. אבל דווקא במסגרת שידורי הבית כמו חדשות ואקטואליה יש משדרים טובים, כמו "רואים עולם" של יעקב אחימאיר ו"מוסף" של גאולה אבן. גם מגזין החדשות "מבט", אף שניכרות בו עקבות פוליטיות וביבי מככב כמעט מדי יום, הוא די בסדר, ולעתים, כפי שציינתי, כתבות וכתבים שקדניים ממלאים את משימתם כראוי. יש פינות כמו זאת של בני עורי שמביאות מראות נשכחים שהיו אך ורק בטלוויזיה בשחור לבן, כלומר ב"טלוויזיה הישראלית" והן היו טובות. מלבד זה ישנן תוכניות מיובאות משובחות של ה- בי בי סי.שלא מצויות ברשתות אחרות. הדעה הקדומה שהיא אבי הסטראוטיפ לגבי ערוץ 1 נובעת בעיקר מן הניהול הכושל שהסתאב וחבורת הניהול שמצפצפת על דעת הקהל ואפשר שגם על השר הממונה כי היא מגובה על-ידי ראש הממשלה שמינה אותה. יחד עם זאת, כמי שערוץ 1 על הכוונת שלי, מאז שאני מתעד את השידור הציבורי, אני מתרשם כי בשקלול רוחבי, מי שצופה בשידורי ערוץ אחד מקבל להערכתי את התמורה בעד האגרה - 356 שקלים לשנה. לעומת זאת מי שקנה את חבילת "טריפל" (פנאי, סרטים, בידור) ב-"הוט" ומשלם לשנה 3,600 שקלים, משלם מחיר מופקע, סחטני, שרירותי. נכון שיש גם משדרים וסרטים טובים אך כאמור בחישוב של כדאיות, מחיר המנוי הוא יקר מאוד. בשעה ש"הרגולציה" כביכול היא לעג לציבור.

הבעיה ברפורמה היא הניהול ולא העובדים לא ראיתי בכול התחקירים של דה-מרקר נתונים על ממון הטלוויזיה המסחרית, שהיא כביכול "חינם". ראשית בינתיים מה שנקרא "אגרת טלוויזיה" או "אגרת רשות השידור" חלה על כול מי שברשותו מכשיר טלוויזיה. מקור האגרה הוא בבריטניה, כאשר בשנת 1922 הוטלה האגרה על כל מי שהחזיק מקלט רדיו בממלכה והתשלום היה על "תחנת קליטה". החוק הועתק על-ידי ממשלת המנדט לארץ ישראל וככה הוא נמשך. במצב החוקתי הקיים, מי שמחזיק טלוויזיה וצופה רק בערוצים המסחריים משלם. שנית, וזה בעצם הראשית, שעליו אני חוזר שוב ושוב. הטלוויזיה המסחרית אינה חינם ומשלמים בעבורה לא רק אלה שיש להם מכשיר טלוויזיה אלא גם אלה שאין להם כלל מכשיר. הפרסומת שמזינה את השידורים היא הוצאות שיווק של תעשיית המוצרים. השיווק נכלל במחיר המוצר שעל המדף, כולל הקוטג' הקדוש. הפרסומת מקורה לא בקרן של תנועת חב"ד, הקונגרס היהודי העולמי או הכנסייה המורמונית. היא כלולה במחיר, והמחיר משולם על-ידי כול הצרכנים. עם זאת כול מדיה ורשת טלוויזיה יש להם חשיבות עליונה בחברה דמוקרטית ויש לברך על קיומם. שכן הם, עם כול הפגמים שבהם, מכשיר רב עוצמה בשמירה על הדמוקרטיה ועל התנהלות הרשות המבצעת. בייחוד אצלנו כאשר הדמוקרטיה עדיין רופפת למדי. אשר ירוץ הציבורי, כאמור, מי שקורה את הרשומות שלי, מתרשם מן הסתם שאני לא חוסך שבטי מרשות השידור. אבל במערכה שמנהל דה-מרקר נגד רשות השידור הוא אינו מחמיץ שום הזדמנות לנגח את כול הספינה, גם אם הפגיעה היא בעובדים ולא במערכת הציבורית ניהולית. העובדים, יש לזכור, חתמו, באמצעות האיגוד המקצועי שלהם, על הסכם הרפורמה על כול תנאיו, כולל פיטורים רבים ופרישה רחבה של חלק גדול מהם. ואם אכן תיעצר הרפורמה, מי שייצא קרח מכאן ומכאן יהיו העובדים. טבעי שהם ימחו ואף יפגינו נגד החשש לסגירת הרשות ופתיחתה מחדש, שהיא בסימן שאלה גדול. אין בכך שום פסול אם בחדשות של ערוץ 1 הייתה ידיעה קטנה על ההפגנה. אומנם ניתן היה להביא את דבר השר המופקד על ביצוע חוק רשות השידור, גלעד ארדן. השאלה אם במצב הקיים הוא היה מתראיין. האם נבדק אם ארדן בכלל מוכן להתראיין בנושא בשעה שהוא מצוי תחת מעטה כבד של דיונים בינו לבין שר האוצר לפיד בנוגע לעתיד השידור הציבור. מעבר לידיעות שמביא דה-מרקר על רצונם של השניים שלא לקיים את הרפורמה, לא שמענו מאף אחד מהם בפומבי מה דעתו. גם לא בדה-מרקר. מכאן, או שדה-מרקר לא טרח לדובב אותם או שלא הצליח, מה שמתקבל יותר על הדעת. המגזין אשר חושף את מחדלי רשות השידור בתחום הניהולי, ובצדק, הפך זאת כבר לאובססיה יומיומית. ולא יזיק אם במקביל לטענות שיש לו לגבי רשות השידור יביא בפני הקוראים את מה שזורם בערוצים המסחריים ומה שהולך בתעלות התת-קרקעיות ובנתיבי הלוויין של השידורים הלא ציבוריים. גם כאן, כמו במשאבים לאומיים אחרים, הקרקע והאוויר, לאמור הכבלים והלוויינים אינם רכוש פרטי, אלא רכוש ציבורי. אשר הוענק לחברות, הכבלים והלוויין, לתקופה מסוימת ובתנאים ברורים. כמו כול ההתחלות לאחר תקופה של שני עשורים שבה שלט "עריץ" 1 הגיע שעתם של ערוצים נוספים וכן כבלים. אבל מאז השתנו הדברים תכלית שינוי לגבי שפע ההיצע של המדיה החזותית ומן הראוי שהציבור בישראל יהיה שותף לכך. לא פחות משהוא שותף לירידה דרמטית במחיר טלפוניה קווית או על קווית או של מכשירים סלולאריים. ההשוואה הרשמית האחרונה שפורסמה בעניין הטלוויזיה הרב-ערוצית בוצעה ביוני 2009 על-ידי חברת הלוי-דוויק עבור משרד התקשורת. גם ההשוואה הזו מציגה מצב מדאיג: אנחנו משלמים על תוכן טלוויזיוני יותר מתושבי אירופה. לפי הבדיקה, מחירה של חבילת בסיס בכבלים באירופה הוא בממוצע 25.7 דולר לעומת 44 דולר בישראל. מחירה של חבילת בסיס בלוויין הוא באירופה 18.5 דולר לעומת 43.4 דולר בישראל. אני משוכנע שמאז הפער גדל.

בעליונים ובתחתונים חברת "הוט" היא אימפריה. היא בבעלות של איש העסקים הצרפתי-יהודי פטריק דרהי. היא חולשת על שרותי טלוויזיה בכבלים, על שרותי אינטרנט בכבלים, על טלפוניה קווית ובאחרונה גם על תקשורת סלולארית. מספר צרכניה על-פי נתונים שונים מתקרב או מגיע למיליון, סדר גודל לא קטן גם בשווקים שגדולים יותר מאשר בארץ. עוד אשוב אל הנושא ה"חם" הזה, אחרי שאסקור בקצרה את החברה האחות בכבלים yes. חלק מקונגלומראט התקשורת החזותית היא חברת yes שהוקמה בשנת 1998 בהשראה של שרת התקשורת דאז לימור לבנת במגמה שלא להשאיר את השטח למונופול של HOT. לא אכנס למסע החתחתים שלווה את הקמתה של חברה זאת שהשליטה בה היא של ענק תקשורת אחר- "בזק". אולם ההנחה שהקמת חברה זאת תביא לתחרות בין השתיים לטובת הציבור, התבדתה ברובה.המונופול של "הוט" הפך ל"דואופול" כאשר השניים שולטים בשוק הטלוויזיה הרב ערוצית. אף כי פה ושם ישנם הבדלים בין שתי הרשתות, המשותף שבהם הוא לרוב מדובר בהרבה ערוצים שלמעשה אין שימוש בהם והם הטעיה לגבי שפע ההיצע, ובעיקר עלותם לצופה היא גבוהה. בטכנולוגיה של היום ניתן להביא חומר שמקורו בחו"ל באמצעות המחשב, בנתיבים שונים ובחיבורים למסך הטלוויזיה הגדול. כבר היום ישנם הרבה סרטים ומשדרים באינטרנט שמוצעים חינם. אולם כדי להסדיר את העניין דרושה התערבות נמרצת של הממשלה והמחוקקים כדי לשים קץ לבלבדיות ולשרירות לב של שני ענקי תקשורת אלה.

כשר בחותמת הבד"ץ הואיל וכשמדובר בספקי שרות כמו החברות הללו, הרי המיקרו מלמד במידה בה על המאקרו. כול הנושא של הטלוויזיה בכבלים עלה אצלי אגב אורחא, ודווקא בכול הקשור לענף תקשורתי אחר - התקשורת הסלולארית. מה יכול להיות צרוף מוצלח יותר בשם של חברה מאשר "הוט מובייל".הוט זה חם, מבעבע ואילו מובייל זה תנועה - perpetuum mobile (בתנועה נצחית או מתמדת). בפועל היא קרה כקרח וזזה כמו "גודו" במחזהו של סמואל בקט - "מחכים לגודו" על חשבון הלקוח. אין זאת הפעם הראשונה שחברת "הוט מובייל" מבית ממלכת "הוט" זוכה אצלי למקום של "כבוד" בזלזול בלקוח, ובה התייחסתי לשרות לקוחות ברשומה ב-2 במאי 2013 תחת הכותרת "געגועים לפקיד באשנב הקטן". לא אלאה את הקורא בפרטים שרבים מהם מוכרים לו. אם צריך אסמכתא לטיב השרות של חברה אלה התפרסמו לפני שבוע, נתונים שמלמדים כי לאחר העלייה במספר המשתתפים, הלקוחות נוטשים את החברה. וכול שיתוודעו לנתיב השערורייתי שבו הובלתי כדי לתקן דבר קטן - העדר יכולת לשגר סמס, כן מספר הנוטשים יגדל. פנייתי במכתב לחברת "הוט מובייל", באמצעות פקס שכן במייל "חבל על הזמן" (בלי מירכאות כפולות), בתלונה על השרות הרע שהחברה "מצטיינת" בו, בעיקר כזאת שנמצאת בתחתית של דוח משרד התקשורת בכול הקשור לשרות לקוחות. לא איימתי בעזיבת השרות אלא במאבק מולו, תוך נימוק שחברה שכול כולה היא שרות, אם השרות ללקוח הוא רע, החברה היא רעה. ביום ד', ה-21.8.13, התפרסמה בדה-מרקר הידיעה הבאה: "אובדן של לקוחות טלוויזיה ואינטרנט, עלייה חדה במספר התלונות למועצה לצרכנות והצפה של לקוחות שפורקים את זעמם ברשתות החברתיות - בחודשים האחרונים מסתמן משבר שירות בחברת 'הוט'". אשר ל"הוט מובייל" והתלונה שלי, קבלתי מענה בכתובים, לפני חודש. מענה שסוקר את תנאי ההסכם שלי עם החברה והסיכום הוא שהכול נעשה בסדר, ולפי החוק והתקנות. אני משער שהיא צודקת, אבלוכאן קבור הכלב: חוקים! הרי גם במדינות טוטאליטריות פועלים לפי חוקים, אלא שבמדינת ישראל יש שני סוגי חוקים: חוקים טובים שדורסים עליהם, כולל אלה שחוקקו אותם, וחוקים רעים שלא מתקנים אותם. חברה שכול כולה היא שרות - שכן החומרה אינה שלה, והיא עוסקת בתוכנה - ברגע שהיא מקבלת לקוח שנטש חברה אחרת ומצטרף אליה עליה לדאוג לכול נושאי התוכנה ואם היא כושלת בזה, היא אינה ראויה לקבל רישיון של עסק. ככה זה בכול העולם. אבל ככה זה לא בישראל. הציבור "מקטר", החברה מצפצפת, והממסד כמו אותם שלושת הקופים. נאדה. ומה שיש הוא: Hot למטה ו-Yes מעל - ובמקום רע באמצע דפוק הקהל.