אם עד כה הצבענו ברשימותינו הקודמות על זכויות היתר שהעניקו המחוקק הראשי ומחוקק המשנה לבתי המשפט לענייני משפחה, זכויות יתר שגרמו להתקוממות של מתדיינים בבתי-משפט אלה ולמתיחת ביקורת -
לעתים ארסית ביותר על שופטי ושופטות בתי משפט אלה באינטרנט, בשל החיסיון הגורף המוטל על פרסום החלטות ופסקי-דין של בתי משפט למשפחה אלה ברבים - הרי עתה מבקשים אנו להצביע על הרוויזיה הנדרשת והמתבקשת כתוצאה מהתנהלותם זו של שופטי ושופטות בתי המשפט למשפחה.
מן הראוי לציין, כי אין לבוא בכל טענה שהיא, לעניין זכויות היתר הקיימות לשופטות ושופטי בתי המשפט למשפחה, בכל הקשור למתן החלטותיהם ופסקי-הדין שלהם. הם מיישמים, בסך-הכל, שופט ושופט, שופטת ושופטת, איש איש, אישה ואישה, לפי דרכם, התנהלותם והשקפת עולמם, מימושם של זכויות יתר שהוענקו להם - ובשפע - בחוקים ובתקנות המסדירים התנהלותם של בתי המשפט למשפחה. ייתכן ששופט פלוני או שופטת פלונית מיישמים,
בצורה קיצונית, יתר על המידה, בכל הכבוד הראוי, זכויות יתר אלה. עניין זה נתון לבדיקתו ולבחינתו של נציב התלונות על השופטים,
בהתאם לנסיבות הדווקניות של כל עניין ועניין לגופו.
יחד עם זאת לא ניתן - בכל הכבוד הראוי - להתחמק מן המסקנה העגומה, כי אלמלא הענקת סמכויות וזכויות שפיטה גורפות וקיצוניות,
יתר על המידה לשופטי ושופטות בתי המשפט למשפחה, ייתכן שחלק מן הביקורת - כולל הביקורת הארסית הנמתחת מאת מתדיינים בבתי-משפט אלה, שהינם ה"לקוחות בפועל ובכוח" של שופטות ושופטים אלה, באינטרנט ובבלוגים המתפרסמים בו - לא הייתה באה, כלל וכלל, לעולם. יייתכן גם, כי היקפה של ביקורת זו, היה פחות מגודש הביקורת הרב, הממלא את רשת האינטרנט,
באופן עצום ורב היקף, בהשוואה לביקורת הטבעית הנמתחת מפיהם של מתדיינים נגד מערכת המשפט, בישראל, בכללותה.
הרעה החולה אליה נדרשנו, פעם אחר פעם, ברשימותינו הקודמות
ואליה נדרש גם ברשימה זו, הינה זכות היתר -
המיותרת, לדעתנו אנו, בכל הכבוד הראוי - שהעניק המחוקק הראשי עם חקיקת חוק בתי משפט למשפחה, בכל הקשור לסדרי דין וראיות. בהתאם להוראת סעיף 8 לחוק בית משפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995, בכל עניין של דיני ראיות וסדרי דין,
שאין עליו הוראה אחרת לפי חוק בתי משפט למשפחהבדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית צדק.
העירוב המיותר שבו עירב וערבב המחוקק הראשי את המונח "צדק", אל תוככי מערכת בתי-המשפט,
שאינה אמורה לעשות צדק, אלא אמורה לחרוץ דין ולשפוט משפט, שאינו בהכרח משפט צדק, יוצר מערכת ציפיות מוגזמת ובלתי ניתנת ליישום - בעליל - בידי בתי המשפט למשפחה. יתר על כן. ערבוב המונחים
"משפט" ו"צדק", בידי המחוקק הראשי בחקיקת חוק בתי משפט למשפחה, תוך מתן אפשרות לשופטות ושופטי בתי משפט למשפחה, לנהוג בכל עניין של סדרי ראיות וסדרי דין, שאין עליו הוראה אחרת, לפי חוק בתי משפט למשפחה, בדרך הנראית להם הטובה ביותר לעשיית משפט צדק, יוצר אנומליה וחוסר אחידות קיצוני המשתקף - ברורות ונחרצות - בפסיקתם השוטפת של בתי המשפט למשפחה.
עניין זה של מתן אפשרות גורפת לשופטות ושופטי בתי משפחה, לשפוט
בדרך הנראית להם הטובה ביותר לעשיית משפט צדק, הוא הוא המביא עליהם, חדשות לבקרים, ביקורת חריפה - ולעתים אף ארסית ביותר - הנמתחת עליהם באתרי האינטרנט השונים מצד ציבור המתדיינים, ציבור
"לקוחותיהם, בפועל ובכוח".
עוד לא נולדו, בכל הכבוד הראוי, שופט או שופטת, מוכשרים ככל שיהיו, שיוכלו לתת פסק-דין או החלטה המבוססים על הדרך הטובה ביותר לעשיית משפט צדק. לא בכדי כלל המחוקק בהגדרה זו של מתן הזכות לשופטי ושופטות בתי משפט למשפחה, בעת מתן החלטה, פסק-דין על ידם או בקשר להתנהגותם השיפוטית, בהקשר ובהדבק דברים למשפט
"לעשיית משפט צדק" את הדרך הנראית להם הטובה ביותר, כדי להגיע למטרה האידיאלית של חריצת משפט צדק, תחת לשפוט משפט ולגזור דין, שבה מתנהלים שאר בתי-משפט ובתי-דין, בישראל.
הדרך הנראית כטובה ביותר, לעשיית משפט צדק לשופט אלמוני אינה בהכרח הדרך הנראית כטובה ביותר, לעשיית משפט צדק, לשופט פלמוני. כך יצר המחוקק הראשי -
בהכרח ובוודאות שאינה ניתנת לסתירה - בהכנסת ובהכללת הסעיף בדבר התנהלות שופטות ושופטי בתי משפט למשפחה, בקשר להתנהלותם בכל עניין של דיני ראיות וסדרי דין, שאין עליו הוראה אחרת בחוק בתי משפט למשפחה, בדרך
הנראית להם הטובה ביותר לעשיית משפט צדק, כשל מובנה הרובץ לפתחם של שופטי ושופטי בתי משפט למשפחה, בענייני סדרי דין וראיות, עובר למתן החלטה או פסק-דין הקשורים לכך, על-ידם.
מוכרים לכולנו המשפטים העממיים לפיהם:
"הצדק שלך אינו הצדק שלי", או "מהמקום שאני מתבונן לא נראה לי שאת/אתה צודקת/צודק". משפטים אלה מבוססים על תחושות וניסיון החיים המצטבר, משך מאות ואלפי שנים של "האדם הפשוט מהרחוב". היודע, כי אין קיים, ככלל, צדק מוחלט. במקרה הטוב מתקיים -
ואף זאת לעתים נדירות - צדק יחסי. לכן הכללת ושרבוב המלה "צדק" אל תוך מערכת מושגים משפטיים, בכלל ואל תוככי הוראות חוק, בפרט, נדון מעצם מהותו
לכישלון מוחלט.
ותיקי ותיקים שבינינו העוסקים במלאכת עריכת-הדין, לא יום ולא יומיים, לא שנה וגם לא שנתיים, עדיין זוכרים את הויכוח הגדול שליווה את חקיקת חוק לשכת עורכי הדין בכל הקשור והכרוך לחובתו של עורך-הדין לעזור לבית המשפט לעשות משפט צדק. מיד קמו נזעקו וצעקו, בקולי קולות, ותיקי ותיקין, שאינם עוד עמנו, כיום, וטענו - ובצדק רב - אין זה מתפקידם של עורכי ועורכות-דין לעזור לבית המשפט לעשות משפט צדק. תפקידם של ציבור עורכות ועורכי-הדין הוא לעזור לבית המשפט, לעשות משפט ולא מעבר לכך.
"צדק אינו חלק מובנה ממערכת המשפט, בישראל ובעולם", טענו הם.
ואכן סעיף 53 לחוק לשכת עורכי הדין שענייני חובתו כלפי בית המשפט והלקוח קובע, כי: "במילוי תפקידיו יפעל עורך דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות,
ויעזור לבית המשפט לעשות משפט". המלה "צדק" הושמטה מחובת ציבור עורכי ועורכות הדין, במילוי תפקידיהם, כלפי בתי-משפט בישראל
ולא בכדי.