אני יכול לראות מול עיניי סדרת סרטי אימה קצרצרים שבכל אחד מהם מובא סיפור קצרצר אחד, אותה אנקדוטה שהמחבר בחר לספר עליה. לא תמיד אפשר למצוא מניע בסיפורים, גם קצרה יריעתם מלפרש, אין התחלה, אין אמצע ואין סוף, שוב מאותה סיבה, אבל בעיקר היות שזה לא מן העניין. כי חשוב כאן רק המצב הנתון. חשוב מה שקורה עכשיו, ברגע הקריאה. חשוב צילומה של ההוויה בשעת התרחשותה. חשובה תחושת המעמקים האפלים שבאים ומנסים לחלחל בקורא, להציף אותו. זאת בא לעשות.
שאלתי את עצמי מדוע אני רושם דברים על הספר הדקיק הזה, ונראה שמשום היותו שונה כל-כך. בגלל ההיתקלות הלא צפויה שלי בסוג זה של סיפורים שהאופל שולט עליהם, בעברית לפחות. ובגלל שכאילו שם לו המחבר למטרה להכות בקורא בשורה האחרונה ולהותיר אותו בתחושה של זעזוע. כל זאת מבלי לחשוד שמחבר הסיפורים מנסה להביע רגש כלשהו. כלל לא. אין שום מקום לרגש וזה נכון מבחינת הסיפורים האלה, שרובם גורמים תהייה לא נעימה וצמרמורת. ואילו לשאלה מאין נובע כל זה, מה דוחף את המחבר והאם זו ראיית ההוויה בעיניו, הרי לא לי להשיב על כך ואולי נמצא תשובה בדברים שבהמשך. כך או כך, המחבר אינו נדרש להסברים.
הספר גם מחולק לשערים, כאשר בכל שער רמת הסיפורים, דהיינו רמת האימה שבהם, שונה: "ללא פנים", "מקצוע שמעבר לחיים", "קו לקצה", ו"חיוך מסוים". רק אומר לשם ההבנה כי ה"חיוך" ה"מסוים", שהוא גם שם הסיפור האחרון בספר, אינו אלא חיוכם של שני כלבים ליד גופת אדונם, ואני מניח לכם לשעֵר מה מאחורי הכותרות האחרות שמציינות את השערים.
אבל אביא כאן סיפור קליל, סיפור "נקי" לכאורה על נקמתה של מלצרית, רק משום ששני אדונים נכבדים לא הותירו, בצאתם מבית הקפה, תשר עבורה:
"שני הגברים שישבו בבית הקפה המהודר דנו במצבו של אחד ממטופליהם. זה אומר כך וזה אומר כך. בלהט הוויכוח נופפו בידיהם מעלה ומטה, כדי לשכנע האחד את השני. זה הסתמך על תיאוריה פסיכולוגית אחת ובר-שיחו על אחרת. לבסוף הגיעו למסקנה, כי מצבו של המטופל סביר ולו יאונה לו ולסובבים אותו כל רע.
"הם המשיכו בוויכוחיהם עד שעת לילה מאוחרת, עד שבית-הקפה כמעט והתרוקן מיושביו. שני ספלי הקפה השחור שהזמינו מלכתחילה ואשר ליוו אותם לאורך כל הערב, כמעט והשחירו מהבוץ שנותר לאחר לגימתם עד הטיפה האחרונה.
"לבסוף, כשנסגרו האורות לקראת נעילת הדלתות, ניגשה אליהם המלצרית והגישה להם חשבון, על הקפה הבודד ששתו. הם המשיכו בוויכוח, גם תוך כדי יציאה ובלהטם לא השאירו לה תשר. הביטה לתוך כוסות הקפה הריקות שהשאירו וגיחכה לעצמה. היא לא טרחה לרוץ אחריהם ולהזהירם מפני המטופל, שחיכה להם בפתח ובידו אקדח טעון.
"למשמע שתי יריות נסדקו שתי הכוסות. היא אספה את השברים וניגבה את שארית כתמי הקפה השחורים שחורים".
("קפה שחור", עמ' 27)
כאמור, סיפור כזה נקרא בקריאה קלילה, והוא "מעודן" למדי, מה עוד שסיפור זה והסיפורים האחרים מסתיימים כעבור עמוד או שניים. זכורות לי חוברות של 16 עמודים, עטיפתם שחורה ועליה מודפסת גולגולת של פיראטים, שבנערותי הייתי קורא אותן וסיפוריהן היו דומים, אך ארוכים יותר. הייתי קורא בשעות היום בלבד, כי צללי הלילה הִפְרו את הדמיון ונטעו את הפחד בקריאתם. זו הייתה ככל הנראה איזו התמודדות עם החרדה, עם הרע, עם המרתיע, עם ההבנה הקשה של ילד כי הנה יש מוות בעולם. ותמיד היו הדמויות רחוקות וזרות, מה שהרגיע מעט, כך גם התיאור הדחוק של סביבתם, כי איך אפשר שרציחות אפלות שתוארו שם תתקיימנה בארץ הקדושה?
עכשיו, כשאני כותב את הדברים, אני תוהה מי אכן כתב אותם, ואם לא אחד משלנו זה היה שהעניק שֵם זַר לעצמו. כמסתבר בדיעבד, כי היו שעשו זאת לפרנסתם. ואילו מר גלברשטט בא בגלוי, מתוך דחפיו שלו, ומביא סיפורים על מתים ועל גוויות משוטטות, ואם לא גוויות אלא אנשים חיים, הרי שמצפה לאלה סוף קשה ולא פחות מזה גם ציני למדי בדרך אל עולם הגופות.
אני מרשה לעצמי להביא ציטוט של דברים שנאמרו עלי ידו במקום אחר, על כך שהמקבריות שולטת לא מעט גם בשירתו. אולי הדברים יכולים להסביר את התייחסותו לחיים ולעולם, וכפועל יוצא מכך לכתיבת הסיפורים שאנו סחים בהם: "המוות הוא הגורל של כולם ואחריו הכול נמחק. אין ניחומים, אין כפרה. במקרים רבים גם לא נותרים זיכרונות לטווח הרחוק". אנחנו יכולים לומר בכאב גדול ובהצטמקות הלב שאמת בדברים, ושמא בהכרה הקיצונית הזאת של המחבר, שאינה מניחה לו, נעוצה התשובה לשאלתנו על מקור נביעתם של הסיפורים.
אני מאמין שיש מי שמתענגים על צמרמורת הגוף ועל התגברות פעימות הלב בקוראם תיאורים ממין זה, ולהנאת אלה אעתיק לכאן סיפור קצרצר נוסף, פחות מעודן, עדיין בלי גוויות משוטטות:
"היא נהגה לצאת לעת ערב לרחוב ולהזמין את בודדי הלילה לביתה. היא התישה אותם לאורך כל הלילה עד שנשמתם נעתקה מהם, ואז תלתה אותם בצווארם בחבלים שהשתלשלו מהתקרה. מאוחר יותר נהגה לחנוט את גופם ולהניחם בארון הזכוכית הגדול שהיה בקצה החדר.
"הם נחו שם בין פגרי צמחים מיובשים (לה לא הייתה גינה), ובין חיתולי ילדים אותם אספה ליד הגנים (ילדים לא היו לה). ליד כל אחד מהחנוטים רשמה את שמו, תאריך בואו ופטירתו (לרוב היה זה אותו היום או אותו הלילה).
"בעלה הראשון, מימי נעוריה הקצרים, שידע מכל זאת, החליט כי הגיע היום לנקום בה. הוא בא אליה באפלת הלילה. אולי בגלל החשיכה והזמן שחלף ואולי בגלל התרכזותה במטרתה בלבד, לא זיהתה אותו. הזר הזה היה עדין כל-כך, לא כמו הגברים האחרים שבאו אליה חסונים וחזקים.
"חשבה כי יהיה קל ומהיר לסיים את הערב ולחנוט גם את נשמתו. בתום מימוש המשימה תוכל להירדם שבֵעה על מצע העורות הרכים ששימשו מזרון למיטתה.
"הוא העמיד פנים כאילו עייף הוא, ונתן לה לכלות את אונה במאמץ לעורר את תשוקתו ולהגיר כך את כוחה. עד שהיא שקעה בתרדמה עמוקה ושבעה.
"הוא נותר ער.
"בבוקר הייתה גופתה תלויה על חבל בטבור התקרה ולאחר מכן, חנוטה בתוך ארון הנשמות, עם שאר פוחלצי אהבותיה".
אווירת סיפורים גותית כזאת, או אפילו ספרי פרוזה שלמים שמהלכים אימים על הקורא, קיימים בעולם. מבלי לדבר על תת הסוגה של ספרי הפנטזיה הדיסטופיים שהפכו לאופנה עכשיו, גם בלי להיכנס לעניין ספרות הערפדים שהולכת ופורשת את כנפי העטלף שלה, הרי יש סופרים שזה ייחודם, ואפשר להביא כדוגמה מאוחרת יחסית, בת זמננו ואולי לא קיצונית, את ספריו של האמריקני סטיבן קינג. קראתי דברים מתורגמים מסוג זה בצעירותי ועורי הנערי לא נותר נעים כפי שהיה. זוכרני כיצד לא יכולתי להניח מידי, על-אף הצמרמורת שהייתה אחוזה בי, את "דר' ג'קל ומיסטר הייד" של רוברט לואי סטיבנסון. יש לַפַּחַד, מסתבר, תכונה של הידבקות והוא יכול להיאחז בנו ולהתלוות אלינו. אף מהצל של עצמי חרדתי בימים שלאחר קריאת הספר, משאך ירדה החשיכה.
די אם נזכיר ספרים מוקדמים שהפכו לקלאסיקה, כמו "פרקנשטיין" של מרי שלי, כמו "דרקולה" של ברם סטוקר או כמו סיפורי המסתורין של אדגר אלן פו, וזאת אפילו מבלי לדבר על הדרך בה נוצר הגולם מפראג ואיך חדל. כאמור, הפחד מרתק. כמו שאנשים הולכים לצפות בסרט אימים והם יושבים מבוהלים בחשכת אולם הקולנוע ומשהו בתוכם מרגיש צורך בפחד הזה, מן זיכוך שנזקקו לו. מעבר לכך, אנו גם שומעים מדי פעם וקוראים על מקרים מזוויעים שכאלה ואף יותר מכך.
אולי זאת דרכו של מר גלברשטט לבטא את הדברים הנוראים שפה ושם מזמנים החיים לאלו יצורים, ונראה שלעתים לא כל-כך נדירות, כאשר בני אנוש עומדים בראשם. ורק אוסיף שעטיפת הספר, שיש בה פרחים סגלגלים אינה רומזת על תוכנו, ואפילו לא די בשמו של הספר כדי לרמוז על כך. ועל-אף שלדעתי איש לא התכוון, הרי כאילו הייתה כוונה מחוכמת ללכוד את הקורא כדי שלא ידע לאיזה תיבת פנדורה חשוכה הוא נכנס.
אומר בשורה אחרונה כי מר גלברשטט מצליח ליצור את הרתיעה, ולקורא שגופו ירטוט ינעם.