אחת הבעיות המרכזיות בתחום היא השימוש השוטף בטכנולוגיות של איסוף מידע, ריכוזו ויישום מערכות שנועדו לפלח ולנתח את הנתונים לצרכים שונים (כמו BI ו-Big Data). אין בכל תהליך זה מספיק הגנה על הפרטיות של המשתמשים ומידע יקר שלהם עלול ליפול לידיים הלא נכונות. תחום חשוב נוסף כיום, גם בהקשר זה, הוא הטלפונים החכמים, שמכילים מידע יקר ערך לא פחות מזה שמצוי בשרתים הסגורים של החברות.
אולם, הבעיה היותר מדוברת ומסובכת היא הפקרת הפרטיות על-ידי הממשלות לטובת מלחמה בפשיעה או בטרור. רק באחרונה היינו חשופים לכך בפרשת
אדוארד סנואודן, שחשף את תוכנית PRISM, במסגרתה דרשה
הסוכנות לביטחון לאומי (NSA) של ארצות הברית מחברות גדולות כמו
גוגל (Google), פייסבוק ו
יאהו! (!Yahoo) לחשוף מידע על גולשים, בטענות של ביטחון והגנה על המולדת.
כאן האתגר הוא מציאת האיזון הכמעט בלתי אפשרי בין הפרטיות להתגוננות מפני הסכנות הרבות האורבות לנו. קיים אומנם צורך לוותר בהקשר זה על חלק מהפרטיות, אולם הכרחי לשמור על קווים אדומים שאסור לעבור אותם.
גם במקרה של הקווים החדשים של ה-
OECD, הדברים יימדדו, בסופו של דבר, במבחן התוצאה. עד כמה ארגונים גלובליים כמוהו, וכן ממשלות ורשויות כמו רמו"ט, יוכלו לאכוף את הכללים שנקבעו, ברמה היום יומית. הדברים אמורים בעיקר בכל הנוגע למגזרים המסחריים, השיווקיים והפיננסיים, בהם יש חשש שריכוז מידע שלא לצורך עלול לפגוע בפרטיות של אנשים רבים. השאלה היותר כבדה היא כיצד הממשלות עצמן, כולל זרועות הביטחון, ימצאו את האיזון בין השמירה על הפרטיות לביטחון האישי והלאומי של כולנו.
ישראל מייצגת תפיסה שונה ממדינות אחרות בכל מה שקשור לפרטיות. זאת, משום שב-דנ"א הישראלי קיימת מראש כניעה והסכמה להפרת הפרטיות בכל מה שקשור לצבא ולביטחון, בעוד שלא כך הוא הדבר במרבית מדינות ה-OCED, כי אין בהן מלחמות רבות כמו בישראל.
ארצות הברית, שהסתבכה בשנים האחרונות בכמה וכמה מלחמות וחוותה טרור, עוברת תהליך דומה לשלנו. יותר ויותר אמריקנים מבינים שתמו ימי הפרטיות הטוטאלית. ה-11 בספטמבר המחיש להם שהעולם מכיל הרבה יותר אנשים רעים מכפי שהם חשבו ושכדי להיאבק בהם, עליהם לוותר על משהו מהפרטיות שלהם. עד היכן? ימים יגידו.