אחת המצוות המרכזיות של עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים היא ה"שעיר לעזאזל”: הכהן היה לוקח שני שעירים (זכר של עז), ומשלח את השעיר שעלה בגורל למדבר "ונשא השעיר עליו את כל עוונותם אל ארץ גזרה" (ויקרא ט"ז, כ"ב).
מזה שנים, הפך הביטוי המקראי "שעיר לעזאזל" לתופעה שמשמעותה הטלת אשמה על אדם או קבוצת אנשים אחרת, הנלמדת בעשרות מחקרים בתחום הפסיכולוגיה והסוציולוגיה. מטבע הדברים, התופעה קיימת גם בעולם העסקי והתאגידי, כך שיש אומרים, כי "מציאת שעיר לעזאזל נכון ועדיפה לפעמים מפתרון הבעיה".
אגב, טכסים דומים היו קיימים גם בתרבויות אחרות. בתרבות יוון, בעת מגיפה, מתקפת אויב או רעב, היו מכובדי העיר בוחרים איש משולי החברה - נכה, עבד או פושע - ומייחדים אותו כ"פארמקוס" (pharmakos). איש זה היה משולח אל מחוץ לעיר, נרגם באבנים ומת, ובכך סברו היוונים שהבעיה נפתרה. ממש "שעיר לעזאזל" אנושי.
לכאורה, כמה תמוה הוא ששעיר לעזאזל הוא מרכיב כל-כך מרכזי ביום כיפור! האם הטלת אשמה על מישהו אחר, אדם או חיה, היא הדרך לכפר על דברים בהם כשלנו? אלא שלמרות הדמיון המסוים בין הטכסים, הנוהל היהודי מציג הבדלים מהותיים. הראשון כמובן הוא שאין מדובר בקורבן אדם, אלא בחיה. אולם ישנם הבדלים נוספים. הזכרנו לעיל שהשעיר לעזאזל היה אחד משני שעירים. אחד נשלח למדבר, ואילו חברו נשאר במקדש.
לא במקום אלא לאחר
ובכן, במקרה היווני, האדם הנבחר היה משולי החברה, שונה בתכלית מהאנשים שנשארו בעיר ושעליהם הוא כביכול "מכפר". מאוד קל להטיל את האשמה על אדם שעומד הרחק מאתנו, במובן חברתי, כלכלי, דתי או פוליטי. כמאמר נשיא ארה"ב, דווייט אייזנהאואר: "לצוד שעיר לעזאזל הוא אחד ממסעות הציד הקלים ביותר". בתורה על שני השעירים להיות זהים בכל, כשרק הגורל מבדיל ביניהם. השעיר האחד שימש לכהן הגדול לשורה של פעולות בבית המקדש, המכונות "עבודת יום הכיפורים".
לפני שליחת השעיר השני למדבר, הצטווה הכהן לסמוך את ידיו על ראש השעיר ולהתוודות "את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאותם" [ויקרא ט"ז, כ"א]. במילים אחרות: במסורת היהודית, השעיר לעזאזל לא בא
במקום קבלת אחריות ותיקון מה שנדרש (כפי שאולי היה ביוון), אלא הוא בא רק
לאחר שהכהן מכיר בעוונות בני ישראל ועובד קשה כדי לכפר עליהם. או כדברי הרמב"ם: "שעיר המשתלח מכפר על כל העבירות שבתורה, הקלות והחמורות...הכול מתכפר בשעיר המשתלח. והוא, שעשה תשובה. אבל אם לא עשה תשובה, אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות" [הלכות תשובה, פרק א'].
אם כן, אם מה שחשוב הוא מה שנעשה לפני כן. ובכל זאת: מה טעמו של השעיר לעזאזל? אם העיקר היא התשובה ותיקון המעוות, אז מה תפקידו של שילוח השעיר למדבר? לאורך הדורות פרשנים הציעו מספר הסברים למצווה זו, חלקם מיסטיים.
סליחה אחרי המאמץ
ברוח הדברים לעיל נראה, כי ניתן להסביר כך: לאחר שאדם כשל, מעד, חטא לה' או פגע בזולתו, עליו להשקיע את כל המאמצים כדי לתקן את המעוות, לחזור בתשובה, לבקש סליחה ולכפר על מעשיו. מאמץ זה מסומל על-ידי השעיר הראשון, שעיר שעליו עושים עבודת יום הכיפורים.
אבל לעיתים הפגיעה היא כזאת שלא ניתן להחזיר את הגלגל אחורה באופן מוחלט, הכתם הוא כזה שלא יורד לגמרי בכביסה, גם אם מתאמצים. השעיר השני משולח למדבר, למקום בו אין חיי אדם, לאזור בו האדם לא שולט. כביכול אומר הקב"ה: אם עשית מאמץ כן לתקן, גם אם לא הצלחת - זה בסדר, לא על הכל יש לך שליטה, תשובתך מתקבלת!
כאנשים שרוצים להידמות להקב"ה, גם עלינו לקבל את הנורמה הזאת: כיחידים וכחברה, עלינו לצפות מאנשים שכשלו שיכירו בטעותם ויתאמצו לתקן את דרכם. אבל משלב מסוים, עלינו להבין שלא את הכל יוכלו לתקן, וצריך לדעת לשחרר ולפתוח להם דרך תשובה. וכדברי הרמב"ם: "לפי שאסור לאדם שיהיה אכזרי ולא יתפייס, אלא יהיה נוח לרצות וקשה לכעוס, ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלבב שלם ובנפש חפצה; ואפילו הצר לו הרבה וחטא לו הרבה, לא יקום ויטור" [הלכות תשובה, פרק ב'].
אין כאן בריחה מאחריות, והטלת אשמה על מישהו אחר. אלא יש כאן דרישה מאנשים שיהיו אחראים על מעשיהם מחד-גיסא. ומאידך-גיסא, משעשו מאמץ כן לתקן - יש כאן סליחה ומחילה. גמר חתימה טובה.