אומר כי הגברת איפרגן באה אל הרומן הקצר הזה משלושה ספרי שירה שקדמו לו, וכי זה לה חיבור ביכורים בשדה החדש הרחב והממוקש הזה. וכמי שמן השירה באה, יש התגנבות מובנת של ליריקה דקה אל תוך הפרוזה המעודנת שבספר. לא ליריקה של מילים גבוהות, אלא של אופן חיבור המילים והאלגוריוּת שאינה חסרה, שלפעמים היא חבויה ולא פעם היא חומקת החוצה.
הדברים נקראים בתחושה של פרוזה פואמית, כאשר הרטוריקה של הדברים, שביותר ממקום אחד או שניים חוזרים להיאמר בדרך של להזכיר בכל פעם מזווית אחרת, וכך גם מבנה המשפט וניגון אמירתם של הדברים האלה - כל זה מוסיף על והפואמִיוּת ועל סגנון הכתיבה המיוחד שהיא מביאה לספר.
לא אכנס לסיפור ילדותה והתבגרותה של יולי. לא אספר על החוסר והערגה לתשומת לב ראויה שהביא אותה לכתוב מכתב בבקבוק, ולשלוח אותו על גלי הים כדי שמישהו ימצא ויקרא וכך יימצא קשב ללבה. לא אספר על אביה שחושב את עצמו נביא, שנעלם מחיי בתו ושב אחרי שנים לבקש אותה. לא אספר על האם היפה שימיה חולפים בעבודה קשה כדי לקיים את בתה. גם לא אספר על השקיעה של יולי אל הבדידות, אל השכרות והחולי, ואיך לבסוף התגברה על כך כאשר אהבת אמת עזרה לה לרפא את עצמה. כל אלה מצויים בספר ונתונים לקריאה. אך אני מוסיף ורושם מספר דברים על הכתיבה של גברת איפרגן.
הסיפור, על ילדותה הלא מופלאה של יולי ועל הישלפותה משם לאחר הכל אל התבגרות טובה, שיש בה חיים ואהבה, מוגש בגוף שלישי, על-ידי מספרת עלומה, כביכול, יודעת כל. למעשה, מתחיל הסיפור בשליש השלישי של הספר, שם מסופר כיצד פוגשת המספרת לראשונה את יולי, ובדיעבד מתברר שממנה שאבה את סיפורה. דמותה של המספרת נכנסת אז לתוך הסיפור, במפתיע, אבל כמו בדרך אגב ובלי שום רמיזה בפתיחת הספר על מעורבותה - מה שלרגע מעורר תהייה, אבל יוצר הפתעה ותפנית מעניינית, שגורמת לקורא לחזור לאותם עמודים כדי לוודא את מה שכתוב בהם:
"את יולי פגשתי בשירותים, דלת התא הייתה פתוחה, ואני פתחתי, שמעתי אותה קוראת לעזרה. היא התנצלה שאינה נוהגת לנעול. ישבה על האסלה, כיסתה את פניה היפות ובכתה כאילו הדמעות יעזרו לקבל". (עמוד 100).
זוהי למעשה ההצהרה על מה שהתחילה המספרת לספר 100 עמודים קודם-לכן, ועל היום בו הייתה יולי בתחתית חייה. ואילו שנים אחרי שהכירה אותה וכתבה את סיפורה, היא פוגשת בה, והינה לפניה צעירה בוגרת, רצינית ומרשימה ביופייה. מסתבר לנו שהייתה כאן קפיצה נוספת בזמן, הפעם קדימה, 10 שנים מתחילת הסיפור, בתוך אותה חזרה שכבר הייתה:
"עברו יותר מעשר שנים ואני מביטה בה, יושבת בפאב מוכּר, קוראת דוסטויבסקי. יולי מצאה בכתביו דיוק נפשי בל יתואר, דוסטייבסקי הבין את נשמתה". (שם, עמ' 86).
הקורא הסקרן שואל מי היא זו המדברת, ובהמשך מתברר שהיא באה לכתוב את סיפורה של יולי, מתוך צורך של עצמה לכתוב סיפור. ואז יש שפע יחסי של ארספואטיקה שאינה חוששת להיות גלויה; ואז הסיפור הופך להיות מסופר היישר מפי הכותבת; ואז היא נמזגת לתוך הסיפור ומספרת גם על עצמה. ואז, במהלך העמודים הבאים, יש תחושה שאותה מספרת ממריאה עם מה שבא לה מבפנים. העמודים הופכים במעט להיות כמו שלה, אך אומר בכנות כי בה בעת היא מצליחה למדי לסחוף עמה את הקורא. כאן מפגינה טל את יכולתה, את תובנותיה, את להטוטי החשיבה שלה ולעתים את הראייה הפנטסטית שבתוכה, שמתבטאת באלו מקומות בספר.
לא אומר, בדעת יחיד כמובן, שהספר מושלם, ואולי הייתי אומר מילה על זמני הסיפור. אך כמובן זה עניינה איך להגיש את שכתבה, וגברת איפרגן מאירה את דרכה ופוסעת מתוך הבטחה לקראת הספר הבא. לפי כך אחטא אם לא אומר כי נהניתי לקרוא את ספרה, שמצליח ליצור איזו ערגה על-אף ריחוקן של הדמויות, וכי אהבתי את כתיבתה. זאת בשל הקצב שלה, בגלל השוני שבה, בגלל הרעננוּת שבה, ובגלל הכמיהה שטבועה בה.
זהו ספר צנום, כבר אמרתי, אבל בכך טעמו. לפי כך אני יכול להמליץ לקרוא אותו ולוּ בשל החן שבו, ולוּ כדי לשקוע למשך זמן מסוים באזור אחר, של דמדומים, שבו חיים אנשים בתוך עצמם. עולם שבו דמויות מרחפות מולנו, לא מתעכבות עלינו. ולהרגיש כי יש החיים כמו בעולם מקביל לשלנו, באיזו בועה משלהם, שנקלעו לתוכה, ולעיתים הם מצליחים להיחלץ ממנה ולעיתים מזומנות גם לא. כל זאת רק משום שנולדו במקום או בזמן לא נכונים, והם חיים מבלי שנדע את המלחמה שהם מנהלים על חייהם. ואנחנו, לפעמים, כדברי המספרת, באים לכתוב עליהם ספרים.