בילדותי, נייק ריבוק או אדידס (אני מצטער על הפרסום בחינם שאני נותן להם) היו המותג המוביל בתחום הנעליים, עבור "ילדי המעמד הגבוה"- כלומר ילדי עובדי ים המלח ורותם, כשילדי המעמד הבינוני- אם אפשר לקרוא לזה כך- היו אלו שקנו דיאדורה. הנעליים המכונות "נעלי פקקים" יוחדו רק לאלו שמשחקים כדורגל באופן מקצועי (כלומר בחוג של המורה לשל"ח שעושה עוד חוג מהצד).
הראשון, הביא נעליים שלטענתו יוצרו בתעשיית חלל, ושרק אסטרונאוטים נועלים אותם (למה צריך נעלי ספורט בחלל?) והשני טען, שהנעליים שלו הם ממש כמו של הכדורסלן האגדי של אז- מייקל ג'ורדון. מה שהוסיף לנופך המקצועי של הנעליים, היו כריות האוויר השקופות שהיו משולבות בסוליית הנעליים. אותם בועות אוויר שאחרי זמן מה נשלפו מעצמם, כך שהנועל נשאר בעיקר עם בעיות גב. זה היה גימיק שנעלם, אבל באותם ימים זה מכר וככה עובדים גימיקים. היום הקהל העיקרי של אותם נעלים שקופות הם דווקא ילדים קטנים.
אגב נעליים שקופות, זה המקום להזכיר להורים שקונים נעליים חדשות לילדים שלהם ומחליטים להתחדש דווקא ביום שבת או כיפור, או בשבת שחל בכיפור. זה קצת מאוחר, אבל אולי לשנה הבאה, אבל נעלי עור בכיפור זה אסור. ישנם חמישה איסורים ביום כיפור ואחד מהם הוא נעילת נעלי עור. ויותר מהאיסור לנעילת נעלי עור, יש איסור להלך בנעליים שמופעלות על סוללות, ושעושים אורות בכריות השקופות. רק תזכורת, שבטח לא נעים להיזכר בה בבית הכנסת.
בכל מקרה, אני ושכמותי לא זכינו לא לאדידס ולא לדיאדורה. הנעליים שלי היו מסוג "ספיד" שעד היום אין לי מושג מי ייצר אותם, ולמה שמישהו בכלל ייצר אותם. אלו היו נעליים כחולות בלי הרבה קשקושים כשהעיצוב היחידי שעיטר אותם היה סוג של פס לבן עשוי מגומי, ושנתפר בצידי הנעל.
זה היה ספק חיקוי של הסמל של נייק, ספק סתם פס, ואני מקווה שמייצר הנעליים יודע למה הוא שם אותו שם. הנעליים האלו "ספיד", לא היו נוחות ובטח לא אורטופדיות, אך ייאמר לזכותם של אותם נעליים, שבניגוד לפס הגומי המדובר שנפל לאחר כמה בעיטות, הם היו חזקות להפליא. לא משנה כמה רצתי, בעטתי, וכמה פעולות עשיתי איתם, הם שרדו את הכול לכמה שנים טובות. ולמה עשיתי את זה? האמנתי פשוט שברגע שהם ייקרעו, אוכל סוף כל סוף לקנות נעליים חדשות מהמותגים שיש לחברים שלי. אמר מי שאמר, כי האמונה מתחילה כשהעובדות נגמרות. לגבי הנעליים האלו- עובדות לחוד ואמונה לחוד.
שהם רצים ואנו רצים
וכך, ימים על גבי ימים, ואם צריך אז גם לילות, ביליתי את ימיי בריצות ובעיטות וביליתי את נעליי עד כמה שניתן. הנעליים מצידם הפגינו עצמאות וקשיחות בלתי מתפשרת. איפשהו באמצע, הם החלו להראות סימני קריעה, שהיו מספיק טובים בשבילי לבקש נעליים חדשות. לאחר כבוד הגעתי עם הנעליים לאבא שלי, והצגתי ראיות חותכות שככה אי-אפשר להמשיך.
אבי החזיק את הנעל, הניף אותם למול האור וצמצם את עיניו בחשדנות. ככה היו בודקים פעם הכול, החל מנעל קרועה שק אורז ועד דלקת גרון- ולבסוף הנהן איתי בהסכמה. בחגיגיות הודיע לי שאין צורך לרוץ לחנות, בטח לא עם נעליים כאלו, כי יש לנו נעליים חדשות כבר בארון. משנפתחה דלת הארון גיליתי למורת רוחי, שייקחו לי עוד כמה שנים טובות של ריצה עד שנגיע לאדידס. בארון היו מונחים לאחר כבוד בצורה מסודרת, ערימות של נעליים מסוג ספיד ממספר 36 ועד 120.
איך הגיעו הנעליים האלו לארון ובכמויות כאלו? ובכן, הם נקנו באותם ימים שבהם אנשים עוד יכלו לנסוע לעזה ולחזור בשלום. הכול היה שם בעזה. עופות ופיצוחים, אופניים (גם האופניים הראשונות שלי) גורמטים ועד טיפול שיניים. וכולם הרוויחו מזה. היהודים הרוויחו מחירים זולים, העזתים מסחר וכולנו הרווחנו שלום. גם אני הרווחתי. נעליים.
לא עבר זמן ולמזלי באותם ימים, החלה האינתיפאדה, ככה שניתן היה לראות את האור שבקצה המנהרה. יש כאלו שהאינתיפאדה דווקא שיפרה את מצבם. עוד כמה שנים טובות של ריצות ובעיטות החלו לרוקן את מדף הנעליים ובאין אספקה חדשה, החלום של נעליים כמו שיש לחברים שלי, החל לרקום עור וגידים. לצערי, החלום נגוז כי כשנגמרה אספקת הנעליים, כבר התגייסתי לצבא וזכיתי בזוג נעלי צבא כבדות ולא קלות, כמו של החברים שלי.