מלכודת דבש אינטלקטואלית

משחק ההונאה של מרוואן אשרף התחיל ב-1969, כשמלחמת ההתשה הגיעה לשלב של פינג-פונג יקר וחסר-אופק, ללא חלופות לטווח קצר. או אז התחיל נאצר במשחק לטווח הארוך, בינתיים כזרע ממנו אמורה לצמוח תועלת לעתיד. אין ספק, בלי הסכמת הנשיא המכהן לא ניתן היה לערב את חתנו במשחק הריגול. רוב ההיסטוריונים מיחסים אפוא את הרעיון לנאצר. ראש וראשון לכך היה סאדאת עצמו. לדעתי, אין מבדילים בזה, מי מתוך אי-הבנת העניין ומי מתוך רחשי כבוד לנשיא ה"גדול", בין הוגה הרעיון וביצועו ובין נותן האישור הרשמי. סאדאת מספר בספר זיכרונותיו, כי מאז מפלת 1967 ועד אחרית ימיו, נאצר היה אדם חולה. מחלת הסוכרת היכתה בו וגרמה לו לסיבוכים במחלות נוספות. היו לנאצר התקפי כאבים מטריפים את הדעת. המקרה שראוי כאן לציון אירע ביוני 1967, לאחר שהצבור המצרי סירב לקבל את התפטרותו של נאצר מן הנשיאות. סאדאת יזם התפטרות קולקטיבית של כל ההנהגה המצרית, והציע לנאצר להקים ממשלה חדשה. תשובתו של נאצר הייתה "אינני יכול, אין לי נקודת התחלה. ואיני יודע היכן להתחיל". יתרה מזאת, סאדאת סיפר שבהרבה מקרים כשדנו בעניינים שונים, נאצר היה אומר לו שיעשה כהבנתו - כי סמך עליו. לכן, ספק אם במצבו הבריאותי היה נאצר מסוגל לתכנן תוכניות ארוכות-טווח. תפקיד נאצר נעשה בעיקר הצהרתי-כריזמטי, כגון להכריז על "מלחמת התשה" על ישראל, או להצהיר, "מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח". אבל בניית מרגל בדמותו של אשרף מרוואן מחייבת הרבה סבלנות, מחשבה מעמיקה, עורמה ובקיאות של אינטלקטואל, שמסלול חייו עבר בתחנות של סכנות ואתגרים, שאילצוהו להפעיל חושי קיום מושחזים. סאדאת קרא הרבה ספרות צבאית ולא כקריאה מהנה אלא כ"ספרות הדרכה", אם כי ללא ספק נהנה ללמוד ולהחכים מהסיפורים. הוא נהג לצפות בסרטי מלחמה. עקרונית, הסרטים מציגים את הרף הנמוך בהבנה, אך סאדאת עשה צעד נוסף והשווה את הסרטים למציאות - וזאת כבר רמה גבוהה של ההתעניינות ושל תובנות. סיפורי הונאות ומלחמת מוחות עניינו אותו במיוחד. בין הסרטים אשר השפיעו עליו היה הסרט האמריקני, ("The Enemy Below" 1957), שתיאר מלחמת מוחות (והחלפת מכות) בין מפקד משחתת אמריקנית ובין מפקד צוללת גרמנית. לבסוף ניצח האמריקני, ובמחווה אבירית, שני המפקדים מצדיעים זה לזה. לא כך בספר המקור, שם המפקד בריטי ולא היה מופע אבירות בסופו. דוגמה חשובה אחרת מצא סאדאת במלחמת העולם הראשונה. עיקרה הייתה לחימה יבשתית. גבורת כוחות היבשה של בריטניה הייתה בלתי יעילה בלי הגב הלוגיסטי, שהיה תלוי כולו בהובלה הימית. לגרמנים לא היו כוחות ימיים למלחמת ים קלאסית, במקום זה הפעילו (בראשונה בהיסטוריה) את צי צוללותיהם. הכלים היו מעטים ולמעשה די פרימיטיביים, אך כמעט הכניעו את בריטניה והכריעו במלחמה. חשוב להדגיש - כמעט. בתקופת השיא הטביעו הגרמנים עד 60 אניות בשבוע, מספר לא קריטי במונחים של מלחמת העולם השנייה, אך אז תעשיית האניות (מספנות) הייתה פרימיטיבית, בדיוק כפי שהיו הצוללות פרימיטיביות. הניצחון והתבוסה היו תלויים לא על היתרון הסוחף אלא על דיוקים קטנים, על מזל ועל תחבולות. מצבה של בריטניה היה קשה במיוחד, משום שהאדמירליות הבריטית הייתה שמרנית, ולא אבתה לשמוע על חידושים, ובוודאי לא על תחבולות בלתי אביריות. ראש הממשלה, לויד ג'ורג', נאבק קשות באדמירליות, ולא הצליח במאבקו. נורמן וילקינסון היה קצין מילואים בדרגת סגן, בתפקיד אמן מקצועי בחיל הים הבריטי. כדייג וכחובב סירות מרוץ, ידע כי דַּיִג מחייב טקטיקה והסוואה כדי להונות את הדג להגיע לפתיון. "דייג טוב חייב להפעיל את דמיונו באופן קבוע". נורמן הכיר היטב את עין הדג ואת עין (עדשה) הפריסקופּ. יום אחד באה לו הברקה: אי-אפשר להסתיר אנייה מעיני הצוללת, אך אפשר לעשות את ההפך המוחלט - להבליט אותה במרמה. ניתן לצבוע את האנייה בגוונים ובקווים שיעוותו את צורתה, כדי לבלבל כל קצין אשר יסתכל מבעד לפריסקופ, והוא לא יוכל להבחין בין ירכתיה לחרטומה. כמובן מאליו, סירבה האדמירליות לאפשר לנורמן לערוך את התכנון ואת הניסיונות. ונורמן עקף את צמרת חיל הים: הוא פנה לבעל חברת ספנות, ועניין אותו בנושא. האיש התלהב. הייתה כאן הבנה מעמיקה של טקטיקת הצוללות ושל הצד הטכני של ראייה דרך הפריסקופ. לסיכום, הצוללת תקבל מושג מוטעה ביחס לכיוון הפלגתה ומהירותה, ותירה את הטורפדו לנקודה הלא נכונה - ותחטיא. קצין הסוואה ימי שעסק בנושא הסביר זאת לרב-חובל אזרחי במשפט הבא: "מטרת ההסוואה היא במידת-מה ליצור את הרושם שהראש שלך נמצא בירכתיים שלך". לשיטה, שעבדה היטב, ניתן השם: "הצביעה המסנוורת". המלך ג'ורג' החמישי בא לראות את הפלא: כיצד אפשר להסוות גוף על-ידי הפיכתו ליותר בולט וגלוי. הבריטים הצטיינו במיוחד בהונאות, אולי משום שהעניין תאם את אופיים הלאומי. במלחמת העולם השנייה, מלבד המבצע הענק של צליחת למנש, שהיה גדוש בהסוואות ובהונאות, התרחשו שלוש פרשיות חשובות באגן הים התיכון, אחת מהן על אדמת מצרים. ב-1942 היו הבריטים בשפל. רומל הסב להם מפלה משפילה ועמד על גבול מצרים, וצבר כוח לזינוק המכריע. בו בזמן השיגו המטוסים הגרמניים עליונות באוויר, ואיימו להרוס את נמל אלכסנדריה ולהוציא מכלל שימוש את תעלת סואץ. לבריטים לא היה כוח, אך הם הפעילו את המוח ומצאו מענה מאוד לא-שגרתי. לרשותם עמד אמן התעתועים ג'ספרי מאסקליין, בעל דמיון ללא גבול ומוח פורה במיוחד. באור היום המטוסים הבריטיים היו מסוגלים להגן על אלכסנדריה. הבעיה הייתה בלילה. היה ברור שבלילה צריך לכבות את כל האורות בנמל. אבל כשהטייסים הגרמנים לא ייראו את הנמל, הם יבינו שהופעלה האפלה, ויגיעו למטרה בשיטות ניווט לילה. מאסקליין הציג רעיון משלים - יש לבנות "נמל-לילה", אובייקט-דמה עם תאורה דומה לנמל האמיתי, ולהפעילו בלילות. אומנם חישובי הניווט יראו לטייסים שהמטרה נמצאת במקום הלא-נכון - אך הם יאמינו למראה עיניהם, ויתַרצו את אי-ההתאמה בטעות בחישוביהם. למזלם של הבריטים, נמצא מפרץ דומה למפרץ אלכסנדריה וממש קרוב אליו, אך זה לא הספיק. כאשר המטוסים הגרמניים הפציצו את נמל-הדמה, הם היו חייבים להיתקל במחסום אש נ"מ. בלי אש נ"מ אמיתית (כולל אבדות מהאש) התרמית הייתה נחשפת מיד. אך לא היו לבריטים תותחי נ"מ להכפיל את המערך, ולא יכלו להסיע את התותחים הלוך-ושוב, כי המסעות היו משאירים עקבות ברורים במדבר. הבריטים היו חייבים להסתכן - להחליש את ההגנה על הנמל האמיתי לטובת נמל-הדמה. והם עשו את זאת! נשארה תעלת סואץ. לא היה ניתן לבנות תעלת-דמה, אך מאסקליין לא התייאש ומצא פתרון אחר. הוא השתמש בזרקורי נ"מ אשר היו ברשותם במספרים מספיקים. בדרך כלל זרקורי נ"מ האירו את המטוסים כמטרות למטוסי היירוט, אך כאמור, לבריטים לא היו מספיק מטוסי יירוט. מקליין הפעיל את הזרקורים כדי להשיג אפקט פסיכולוגי. קרני האור רקדו ריקוד מחושב ומתוזמן. הם סחררו וסנוורו את הטייסים התוקפים עד אבדן תחושת המקום. פרשה שנייה התרחשה באנקרה, בירת טורקיה: המשרת האישי של השגריר הבריטי בא לשגרירות הגרמנית והציע למכור מסמכים סודיים, שצילם משולחן השגריר. המסמכים היו חשובים, אך הסיפור עורר חשד. הגרמנים ערכו בדיקה טכנית והגיעו למסקנה שאיכות הצילומים יותר מדי טובה ביחס למצלמתו הפשוטה, לפי סיפור המשרת. ובכל זאת, המשיכו לקנות את המסמכים ודלו מהם הרבה מידע חיוני. הכיצד? הם ידעו שהסוכן הופעל כדי להפילם בפח בנקודה קריטית בעתיד. בינתיים הוא חייב לקנות את אמונם ולהגיש מסמכי אמת - גם כאלה אשר ידועים להם ממקורות אחרים, וגם כאלה בעלי מידע חדש וחשוב. בנראה שהסוכן, שכינויו היה "ציצרו", התחיל את המהלך ביוזמה פרטית, אך נלכד ברשת הבריטית ובהמשך פעל מטעמם - זו הסברה הרווחת. מכל מקום, המידע מ"ציצרו" דרש סינון קפדני, בעיקר על סמך האינטואיציה. היטלר היה "המעריך הראשי", וסמך על האינטואיציה שלו. בפרשה השלישית שוב הפעיל היטלר את האינטואיציה, והפעם נכשל ובגדול. בתחילת קיץ 1943 חוסלה הנוכחות של "הציר" באפריקה, כוחות איטלקיים גדולים ושרידי הקורפוס המפואר של רומל נכנעו בטוניסיה. היטלר פקד אישית לתגבר את הכוח בכוחות עלית, וגם התגבור אבד. אצל היטלר נוצר רגש אשם וספק בכישוריו כמצביא חובבן, שבכל זאת מנצח את ה"מקצוענים" של המטכ"ל. מנגד, התכוננו בעלות-הברית לפלישה לסיציליה והיה להם חשוב לבלבל את הגרמנים ולגרום להם לפזר את כוחותיהם, או במקרה האידיאלי לרכזם במקום לא-נכון. ההונאה יצאה לדרך. ליד חופי ספרד נזרקה למים גופה של קצין בריטי, שהיה כביכול בלדר, ובתיק הקשור לידו נמצאו מסמכים הרומזים על הפלישה ליוון ולסרדיניה. הבריטים עמלו רבות שהגופה והמסמכים ייראו טבעיים, אולם הספרדים העלו ספקות - וכך גם המקצוענים הגרמניים. אולם היטלר "תפס פיקוד" על האירוע, והחליט שהסיפור אמיתי. ללא ספק, רגשות שיחקו כאן תפקיד לא-מבוטל, אם לא מכריע. הגרמנים פעלו כפי שציפו מהם המפעילים הבריטיים והפלישה לסיציליה עברה ללא תקלות.