פרופ' דני גוטוויין, שכתב דרך קבע על נושאי כלכלה במגזין "ארץ אחרת", הסכים לעמדת שלג בדבר כשלונה של העיתונות הישראלית לעסוק בנושאים של צדק חברתי, ואף הביע טענות חריפות יותר. בעוד ששלג ציינה לטובה, בין היתר, את פועלו של "
דה-מרקר" למען השכלת רבים בנושאי כלכלה ומתן במה לקולות ביקורתיים, גוטוויין טען כי "דה-מרקר" ומייסדו
גיא רולניק פעלו דווקא למען יצירת תודעה כוזבת בקרב הקוראים.
"אני לא חושב שגיא רולניק מבטא איזשהו ערך של צדק חברתי. הפוך", אמר גוטוויין. "לעיתונות הכלכלית יש תפקיד אחד ברור: היא מסגלת את ישראל לסדר הניאו-ליברלי".
גוטוויין הדגיש כי יש כמה עיתונאים בולטים, כגון שאול אמסטרדמסקי ואורי פסובסקי מ"
כלכליסט", המביאים לידי ביטוי קולות אלטרנטיביים לחשיבה הכלכלית השלטת, אולם לדבריו עיקר העיתונות הכלכלית פועלת לשם נרמול הסדר הניאו-ליברלי ולא לערעורו. "אתה קורא את הז'רגון ואתה מבין שהרפואה היא כולה ביטוחים, אתה רק צריך לבחור את הביטוח היותר טוב; אתה מבין שהפנסיה היא כולה השקעות ודמי ניהול", אמר גוטוויין.
כדוגמה מייצגת לשיח שקרי שמנחילה העיתונות הכלכלית לקוראיה נתן גוטוויין את רעיון ה"מחוברים" שמוביל "דה-מרקר" בשנים האחרונות. "התיזה הכלכלית של אנשים שמחזיקים מעצמם כבעלי ביקורת כלכלית היא נגד 'המחוברים', הם הרעים. הטייקונים פלוס הוועדים", אמר גוטוויין והוסיף: "התיזה המופרכת של 'המחוברים' יכולה להתקיים רק אחרי שהופרטה תודעתם של הישראלים והם חושבים בניאו-ליברלית".
גוטוויין השווה בין המחאה החברתית של 2011 לתפיסה השלטת בעיתונות הכלכלית. לדבריו, כפי שמרבית משתתפי המחאה לא מחו נגד הסדר הקיים אלא על כך שהוא לא מימש את הבטחותיו, כפי שהמחאה לא ביטאה התנגדות לסדר הניאו-ליברלי אלא אי-שביעות רצון מכך שאנשים לא הצליחו להשתלב בסדר זה, כך גם הגיון ה"מחוברים" אינו מציע אלטרנטיבה לסדר הקיים, אלא הרחבה קטנה של שדרת בעלי ההון.
"תיזת 'המחוברים', שמופיעה כאלטרנטיבה אדירה, היא בדיוק השקפת עולמו של נתניהו", הוסיף גוטוויין. "נתניהו חושב שהמשטר הניאו-ליברלי בישראל אינו תקין משום שהעושר נמצא בידיה של קבוצה קטנה, מה שמסכן את המשטר. כבר מ-2003 הוא מדבר על הצורך להרחיב את מעגל בעלי ההון. הוא לא רוצה 18 משפחות אלא 180, הוא רוצה מספר רחב יותר של בעלי הון שיקנה למשטר הזה יציבות ויאפשר לו לשרוד. הרעיון של אנטי-ריכוזיות הוא בכלל רעיון שבא מתוככי המחשבה הניאו-ליברלית הישראלית. הוא לא ביקורת שלה, הוא רצון להפוך אותה ליציבה יותר. ובעודנו מתעסקים בריכוזיות אנחנו לא מתעסקים בחלוקה שווה.
"נתניהו גם לא אוהב ועדים", הוסיף גוטוויין. "לא מדובר רק בוועדים של הנמלים והרכבת, אלא בוועדים של מורים, אחיות וכל המגזר הציבורי עם הפנסיה. קודם בוכים שלישראלים אין פנסיה מסודרת, ואם יש מגזר שמצליח לארגן לעצמו פנסיה מסודרת, אז הוא לא בסדר.
"העיתונות הכלכלית הישראלית היא כמו מערכים רעיוניים נוספים", הוסיף גוטוויין, "שמסגלים את הישראלים לסדר הקיים, אבל בצורה ערמומית, תוך שהם יוצרים את האשליה שהם מתנגדים לסדר הזה. לכן אפשר להגיד שבישראל כשלון הביקורת נובע מכך שהמחאה הישראלית היא מחאה מופרטת. זו מחאה שבאה לייצר תחושה אסתטית, איזה ריגוש של אלטרנטיבה והתנגדות, בעוד שהיא מכניסה אותך אל תוך ההיגיון של הסדר הקיים. לכן נדמה לי שהבעיה של העיתונות הכלכלית היא דווקא במסרים שמייצרים את אשליית השינוי והאלטרנטיבה. לשם שינוי אמיתי צריך עיתונות אחרת, עיתונות שתעסוק בחשיפה של זה".