לאורך שנות שלטונו היו לחוסני מובארכּ רק שלושה תומכים אמיתיים: אשתו גיהאן ובניו גמאל ועלאא. כל שאר הדמויות שהקיפו אותו היו פוליטיקאים ומלחכי פנכה, שניצלו את קרבתם לנשיא לשם קבלת טובות הנאה, כל עוד היה יכול לתגמל אותם. ברגע שחשו בחולשתו, הם נטשו אותו לאנחות, לפיטורין ולכלוב הנאשמים. לעומתו, במוחמד מורסי תמכו ועדיין תומכים עשרות מיליונים המוכנים בכל רגע לצאת למאבק עד כלות, כדי להחזירו לשלטון. זה מסביר את ההבדל בין הקלות שבה סולק מובארכּ מהשלטון ובין הקשיים שבהם נתקל הצבא המצרי בנסיונותיו לייצב את המדינה מאז שסולק מורסי בתחילת יולי השנה.
אינדיקטור חשוב ורגיש ביותר ליציבות פוליטית וציבורית הוא מה שמתרחש במערכת החינוך: פתיחת בתי ספר במועד, ביקור סדיר של תלמידים ותלמידות בבתי הספר וקיום הלימודים כסדרם בכל המוסדות הם סימנים ליציבותה של מדינה, למערכת שלטונית מתפקדת ולסדר ציבורי המבוסס על לגיטימיות והסכמה ציבורית רחבה. כי כשהחיים משתבשים, והרחוב נעשה מסוכן, הורים נמנעים מלשלוח את ילדיהם לבית הספר.
בימים אלה אמורה הייתה להיפתח שנת הלימודים במצרים. "האחים המוסלמים", למרות שרבים ממנהיגיהם נמצאים מאחורי סורג ובריח, פתחו במסע תחת הסיסמה המחורזת: "אין לימודים ואין הוראה עד שישוב הנשיא חזרה".
האוניברסיטאות הן יותר מסתם מוסדות להשכלה גבוהה, שכן הן משמשות גם כזירת המפגש, כמגרש הגיבוש וכשדה הפעולה של המשמרת הצעירה, האנרגטית, של "האחים המוסלמים", אלה היודעים היטב שגם לאחר שיסיימו בהצלחה את לימודיהם האקדמיים, נכונו להם עוד שנים לא מעטות של חיפוש עבודה בשטח שאותו למדו, ואכזבות רבות ותסכולים שגורם הפרוטקציוניזם האדיר המאפיין את שוק העבודה, ודאי את זה הממשלתי, הקיים במצרים.
הצעירים והצעירות - שגיל הנישואין הממוצע שלהם עולה כיום אל מעבר לגיל 30 בשל הקשיים הכלכליים - מתַעלים את האנרגיות, הכעסים והתוקפנות לערוץ הפוליטי, בהעדר ערוץ אחר, לגיטימי, שאליו הן יכולות להיות מתועלות בחברה שמרנית כמו זו המצרית. בשל גילם ומעמדם המשפחתי, התלמידים והסטודנטים עדיין פטורים מהחובה להיכנע לשחיתות ולאילוצי החנופה שבהם מחויבים בעלי משפחות לשם שמירה על מקור פרנסתם. לכן הם אלה היכולים לומר את האמת בפני השלטון ועושי דברו.
בתי הספר התיכוניים, המכללות והאוניברסיטאות בכל רחבי מצרים, ובמיוחד אלה הנמצאים באזורים העניים והמסורתיים, רואים בימים אלה הפגנות רבות, רובן שקטות, אבל מבטאות היטב את רחשי הלב של ההמונים הזועמים על המהפכה שהביאה להפלת שלטון "האחים המוסלמים". חלק מן הצעירים חמושים, בעיקר בסכינים ובאקדחים, והפוטנציאל של גלישה לאלימות - גדול.
במקביל לשביתת הלימודים, היו ניסיונות לארגן גם שביתת מסחר, אלא שהללו כשלו, היות שרבים מסוחרי מצרים הם רוכלי מדרכות שאינם מאוגדים, ולכן קשה להביאם לשתף פעולה שיהיה על חשבון הכנסתם.
בימים אלה מתקיימת פעילות של העצרת הכללית של האו"ם בניו-יורק, ואת מצרים מייצג נביל פהמי, שר החוץ בממשלה שמינה הצבא. גם זו סיבה לתסיסה בקרב תומכי הנשיא המודח מורסי, והם מארגנים הפגנות מחאה מול נציגויות האו"ם במצרים. הפגנות אלה, אם תהפוכנה לעניין קבוע, עלולות להביא תגובה אלימה של הצבא, דוגמת הפינוי האלים של כיכר ראבעה אלעדויה בחודש שעבר, שעלה בחייהם של עשרות אנשים.
מי ירוויח מאינתיפאדה שלישית?
בימים אלה מנסה חמאס להבעיר שוב את הזירה הפלשתינית תוך שימוש בתקשורת החברתית ובסיועו הפעיל של ערוץ "אלג'זירה". יש מי שכבר החליט כי יום שישי, 27 בספטמבר, יכונה "יום שישי של אל-אקצה". בסוף ספטמבר יצוין יום השנה ה-13 לפרוץ האינתיפאדה השנייה, זו שקיבלה את כינוי "אל-אקצה", והשימוש החוזר במוטיב זה נועד להעניק לה ממד דתי ומשקל של חובה איסלאמית לצאת לג'יהאד כדי לשחרר את מסגד אל-אקצה מציפורני הציונים.
שלושה גורמים מלבים כיום את הקריאה לצאת לאינתיפאדה: האחד הוא התחרות בין אש"ף והשלטון ברמאללה מצד אחד, וחמאס והשלטון בעזה מצד שני. ככל שהאחד מתקדם במגעי השלום עם ישראל, כך מתגברים ניסיונות הצד השני להבעיר את הזירה. זאת, על-מנת לשמוט את השטיח מתחת רגלי הנושאים והנותנים, וכדי לבטל כל אפשרות להגעה להסכם שישאיר את ישראל אפילו על סמ"ר אחד בפלשתין. כך, באופן פרדוקסלי, דווקא המו"מ לשלום מלבה את הטרור וגורם להרוגים ופצועים, דוגמת רצח שני החיילים בימים האחרונים.
כאן חשוב לציין שאת סמל תומר חזן הי"ד רצח אח של טרוריסט כדי לשמש קלף מיקוח לשחרור האח האסיר. חזן הוא קורבן העיוות המכונה "שחרור רוצחים" שמכל מדינות העולם רק ישראל נוהגת לבצע. אילו נהגה ישראל כמו ארה"ב, בריטניה, צרפת ושאר המדינות הדמוקרטיות ולא נכנסת למו"מ עם טרוריסטים על שחרור רוצחים, לא היו נחטפים חיילים ישראלים לצורך מיקוח.
המבוי הסתום שאליו הגיע שלטון חמאס בעזה מוסיף גם הוא רצון לזעזע את המערכת היציבה שהתגבשה סביב הרצועה. מנהיגי חמאס אינם יכולים לסבול את הכינוי שהדביקו להם הג'יהאדיסטים, "מישמאר הגפול" ("משמר הגבול"), כאילו שהם שומר הגבול הישראלי מפני פעולותיהם של הג'יהאדיסטים. המניע של חמאס לפתוח באינתיפאדה שלישית הוא גם מבוקשו להיפטר מכינוי זה.
גורם אחר הדוחף לאינתיפאדה שלישית הוא המצב בעולם הערבי, ובעיקר בסוריה. מדינה קרועה ושסועה זו מוכיחה לכל הג'יהאדיסטים הפוטנציאליים, כי באמצעות מאבק עיקש ונחוש ניתן להביא אפילו שלטון חזק ועריץ למצב שהוא חייב להגן על עצמו באמצעות נשק כימי. מעורבותם של ג'יהאדיסטים שהגיעו מכל רחבי העולם לקחת חלק בג'יהאד נגד אסד הכופר, מדגישה בעיקר את הפן האיסלאמי של מאבק על סוריה. המצב בסוריה מעודד ארגונים כמו חמאס והג'יהאד האיסלאמי לנסות ולהעתיק את מודל המאבק בסוריה גם לכאן, לא רק כדי לחסל את "כיבוש 1967", אלא גם להביא קץ ל"כיבוש 1948".
הזעם על סילוקם של "האחים המוסלמים" מן השלטון במצרים גם הוא מכניס את האיסלאמיסטים של פלשתין למצוקה, ובעיקר הם זועמים על "פעולת ההשמדה ההמונית" שמבצע, לדבריהם, צבא מצרים הכופר נגד אחיהם המוסלמיים בחצי-האי סיני. הפעילות בסיני גם משפיעה לרעה על מדינת חמאס בעזה, וגם זו סיבה לזעם הגובר בקרב האיסלאמיסטים הפלשתינים. גם תמיכתה של ישראל בשלטון הצבאי במצרים והסיוע שהיא נותנת לו במלחמתו בג'יהאדיסטים של סיני מגבירים את המוטיבציה להפנות את זעמם דווקא נגד ישראל.
הגורם הנוסף המעודד אנשים לפתוח באינתיפאדה שלישית הוא גל האלימות ממניעים איסלאמיים במקומות רבים בעולם: השתלטות מיליציית "שבאב אלמוג'אהדין", שלוחת אל-קאעידה בסומליה, על הקניון בניירובי, בירת קניה, שגררה התעניינות תקשורתית כלל עולמית; הטבח של כ-150 נוצרים בניגריה שביצעה תנועת "בוקו חראם" ("המערב אסור"); מעשי הטבח היומיומיים בעירק; הטבח בכנסייה בפשוואר, פקיסטן. זאת, על-רקע הכישלון האמריקני לסלק את אסד, הכופר, למרות שהשתמש בנשק כימי; התגברות ההשפעה של הרוסים, רוצחי המוסלמים הצ'צנים ותומכי אסד רוצח המוסלמים, על המתרחש במזרח התיכון.
כאשר האווירה בסביבה הקרובה והרחוקה היא כזו, דווקא השקט בישראל מרגיז את האיסלאמיסטים הפלשתינים ומעודד אותם להעתיק את שיטות הפעולה של הלוחמים האיסלאמיים הקובעים כיום את סדר היום במדינות רבות בעולם.
על ישראל להיות עם יד על הדופק, ואסור לה לשקוע באופוריה של "וילה בג'ונגל" או של היותה "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". דווקא היותה דמוקרטית, שלווה, בטוחה, מקפידה על זכויות אדם וחירויות פוליטיות, מעוררת את קנאתם, מבעירה את חמתם של שונאי ישראל, ומחזקת את רצונם לערער את יציבותה, גם אם ערעור זה יבוא על חשבונם.
האיסלאם מעלה על נס את תכונת צמח הצבר - "הסבלנות והיכולת לסבול קשיים ותלאות" - ומבטיח למוסלמי הסובל את "אלפרג' בעד אלשידה" - הישועה אחרי הקשיים. לכן גם אם אינתיפאדה שלישית תביא הרעה בתנאי המחייה, עדיין מחירה כדאי, שכן שחרור פלשתין כולה שיגיע, אינשאללה, מצדיק את הסבל והקשיים.
ישראלים נוטים להעריך את הסיכויי לפרוץ האינתיפאדה על-פי שיקולים של עלות ותועלת האופייניים לחברות מערביות. שיקולים אלה, רציניים ככל שיהיו, אינם תמיד אלה ששוקלים המוסלמים החיים בתוכנו ולידינו.
יסוד נוסף שעלולה להיות לו השפעה על פרוץ אינתיפאדה הוא מעורבות התקשורת. בזמן האחרון ערוץ "אלג'זירה" שוב מופיע כגורם המעודד ומעורר את האלימות האיסלאמית, במצרים ואצלנו. רק לשם ההשוואה: מצרים תופסת כיום מקום שולי במהדורות החדשות של העולם הערבי, וסוריה נמצאת במרכז ההתעניינות התקשורתית. בערוץ הקטרי, לעומת זאת, מצרים עדיין תופסת את המקום המרכזי, עם דיווחים רבים ומפורטים על הפעילות העממית - בעיקר זו של "האחים המוסלמים" - נגד השלטון הצבאי, ובכלל זה כיסוי תקשורתי אינטנסיבי של שביתת הלימודים ושביתת המסחר בחלק מערי מצרים.
זוהי הסיבה לכך שהשלטון המצרי סגר את משרדי "אלג'זירה" במדינה, והערוץ נאלץ להסתמך בדיווחיו על קטעי וידאו המורדים מאתרי שיתוף וידאו כמו יוטיוב. מן הראוי שישראל תשקול ללכת בדרכי השלטון במצרים, שכן הג'יהאד התקשורתי של הערוץ אינו מצטמצם במצרים, וישראל היא מטרה קבועה של ג'יהאד זה.
