ניר ברקת הוא ראש העיר ירושלים. הוא מרבה להתגאות בהיותו ראש עיר שחוברה לה יחדיו, אך בחיבור הזה אינו כולל את הילד והילדה הפלשתינים. הם מבחינתו ילדים חריגים למערכת החינוך ולאלוהים. המערכת אינה חייבת להם מאומה, על-פי דרך התנהלותו של ראש העיר ירושלים.
בירושלים יש 78.676 תלמידים פלשתינים מגיל הגן ועד התיכון, לילדים האלה חסרות רק יותר מ-1000 כיתות לימוד. במערכת החינוך הממלכתי והממלכתי דתי יש יחד 61.819 תלמידים, אך משום מה במילון המונחים של המגזר הזה לא מוכר הביטוי "מצוקת כיתות".
המגזר החרדי מתקרב כבר ל-100.000 תלמידים. במגזר החרדי מוכרת תופעת מצוקת הכיתות, הנאמדת בכמה עשרות כיתות. מצוקה זו זוכה לטלאים של פיתרונות לא חינוכיים, כדוגמת אכלוס כיתות בדירות מושכרות. המחסור בכיתות בחינוך החרדי אינו בסדרי גודל בלתי נסבלים, כמו שהוא קיים במגזר הפלשתיני בירושלים המזרחית, שם מדובר במחסור של מאות רבות של כיתות לימוד.
חוק חינוך חובה חינם לילדים בגיל 3-4 מיושם בירושלים המערבית. הוא כולל כמעט 100% של תלמידי החינוך הממלכתי, הממלכתי דתי והחרדי. אך במגזר הפלשתיני במזרח ירושלים היישום הוא של שברירי אחוזים בודדים, זאת בשל הטענה במחסור בחדרי כיתות ובגני ילדים.
חבל מאוד שניר ברקת ומשרד החינוך מתעלמים מפסיקת שופטת בית המשפט העליון,
אילה פרוקצ'יה: "הפגיעה בשוויון בחינוך במזרח ירושלים אינה נחלתם של מעטים. היא מקיפה חלק משמעותי ממגזר אוכלוסיה שלם,
שאינו זוכה לממש זכות בסיסית שהוקנתה לו מכוח חוק ומכוח הערכים החוקתיים של המשפט בישראל".
גילויי החוצפה של עיריית ירושלים מצמררים, במיוחד שהם מתקשרים להסבר השקרי בדבר מחסור בכיתות עקב המחסור, לדבריהם, בקרקעות זמינות בירושלים המזרחית. זו העירייה המקדמת באופן שוטף יוזמות ישראליות רבות לבנייה בשטחים נרחבים, כולל שטחים פתוחים רבים בירושלים המזרחית וכולל הפקעת נכסים של פלשתינים לבניית פרויקטים ל
מתנחלים.
מדיניות התכנון בירושלים המזרחית, לרבות הפקעת הקרקעות לצרכים ציבוריים, מגויסת למטרות דמוגראפיות מפלות, שהן הגורם המרכזי למחסור בכיתות בירושלים המזרחית.
התלמידים בחינוך הערבי במסגרות הרשמיות והמוכרות מהווים 33.8% מסך התלמידים הלומדים במסגרות הרשמיות והמוכרות. אך לגבי יותר משליש מהתלמידים בירושלים החליט ניר ברקת, שהוא אינו מתייחס למחויבות היומיומית, שחייבת להיות לו כלפיהם בתוקף תפקידו כראש העיר.
על-פי חוזר מנכ"ל, הסעות ניתנות לתלמידים בגילאי חינוך חובה, כשהמרחק לבית הספר הקרוב גדול מ-2 ק"מ (עד כתה ד') וגדול מ-3 ק"מ (מכתה ה'). אלפי תלמידים בירושלים המזרחית אינם מכירים קיומה של זכות להסעות לבית הספר, משכונת מגוריהם, בה לא קיים בית ספר, לעבר בית הספר בו הם לומדים למעשה.
למציאות של מרחקים מהשכונות, בהן אין בתי ספר, אל העיר בה קיים בית ספר, מתווספת מציאות, המחייבת תלמיד כבר בן שש להתמודד גם עם תורים במחסומי קבע ועיכובים במחסומי פתע.
בעקבות בניית גדר ההפרדה ב-2005-6 הופרדו מחנה הפליטים שועפט, ראס ח'מס, ראס שחאדה ודחית א-סאלם הנמצאים מעברו השני של מחסום מחנה שועפט. וכן גם שכונת כפר-עקב וסמיראיס מעברו השני של מחסום קלנדיה. כך שהדרך לבית הספר בעיר שולשה ובמקרים רבים אף יותר בנוסף למרחקים של מספר ק"מ עד למחסומים.
שכונות אלו מצויות בתוך התחום המוניציפאלי של העיר ירושלים, עליו הכריזה ישראל בשנת 1967. ישראל מכריזה השכם וערב, שהשכונות האלו הן חלק מהעיר ירושלים. ממשלת ישראל מכריזה מעל כל במה שהתושבים הם בעלי מעמד של תושבי קבע במדינת ישראל.
אך לניר ברקת ולמערכת החינוך אין עניין להתמודד עם בוקרו של ילד פלשתיני, הלומד במערכת החינוך בירושלים הנתון לאחריותו כראש רשות מוניציפאלית ולא למערכת של הפיקוח במשרד החינוך בירושלים. דרך של 5-7 ק"מ ולעתים אף יותר היא בהחלט סבירה בעיני ניר ברקת ומשרד החינוך, ואינה מצדיקה מערך הסעות כמו במערב העיר.
לזכותו של משרד החינוך ניתן לזקוף את הפעולה המבורכת שמקיים אגף שח"ר (שירותי חינוך ורווחה). האגף רשם לזכותו הצלחה רבה ברחבי הארץ בהקמת מסגרות חילופיות לנוער בסיכון ובקליטת תלמידים נושרים.
מצערת העובדה, שבירושלים גורמים מוניציפאליים משתמשים בכלי המופלא של שח"ר בצורה מפלה ביותר. בשנת תשע"ב הוקמו במערב העיר 11 מסגרות חילופיות ובמזרח העיר הוקמו רק 2 מסגרות.
אגף שח"ר מפעיל כיתות מסייעות לתלמידים מתקשים בבתי הספר התיכוניים. אין ספק שזו פעולה מבורכת וראויה להערכה רבה. אך חבל שהמפעל הנפלא מופעל באופן מפלה.
בירושלים המערבית פועלות השנה 65 כיתות בבתי ספר תיכוניים, ואילו רק 3 כיתות פועלות בבית הספר התיכון הערבי בית צפאפא. זו חלוקה בלתי צודקת.
לנוער המתקשה בלימודים מפעילים בירושלים 4 מוסדות במסגרת הכשרת נוער שבסמכות התמ"ת (כיום משרד הכלכלה). אין ספק שגם זו פעילות מאוד מבורכת, המתמודדת עם נערים בסיכון, הזוכים לקבל הכשרה מקצועית במקום להיות ברחוב. מצער, שכל הארבעה הוקמו אך ורק לילדים במערבה של העיר, ומיועדים רק לילדים במערב העיר. כל הבקשות לפתיחת מוסד אחד במזרח העיר לא נענו.
פערים בלתי סבירים קיימים בין מערכת החינוך במערב העיר ירושלים לבין זו שבמזרחה בכל הנוגע למערך כוח האדם המקצועי.
במערכת החינוך בירושלים המזרחית המונה 129 בתי ספר רשמיים ובתי ספר במעמד מוכר שאינו רשמי עובדים רק 5 מפקחים. בעוד שבחינוך הממלכתי והממלכתי דתי, בו לומדים פחות תלמידים, פועלים 18 מפקחים כוללים ו-9 מפקחים מקצועיים לאומנות, אנגלית, מדעי הטבע, מוזיקה ועוד.
בירושלים המזרחית פועלים 29 יועצים חינוכיים, רובם במשרה חלקית. במערב העיר מועסקים 250 יועצים חינוכיים, משום מה רובם במשרה מלאה. רק פי 8 יותר.
הדוגמיות המועטות, המשוטטות על פני מערכות החינוך בירושלים, מעידות שבירושלים פועל ראש עיר, המדבר על עיר שחוברה לה יחדיו, אך הילד הפלשתיני לא מחובר אליה, יתרה מזאת הוא נבעט בגסות רוח על-ידי ראש העיר ניר ברקת.
לסיום, יש לי בקשה לראשי רשימת עבודה-מרץ, המתמודדת בבחירות לעיריית ירושלים. במקום להמשיך להתרכז במסע מביש המגמד את האדם החרדי, ומציגו כדמות של אויב מסוכן, עליהם להתרכז במאבק למען כינון מערכת חינוך אחידה בירושלים, בה ילדי מערב העיר ומזרחה שווים. להזכיר לניר ברקת שיש ילדים פלשתינים בירושלים, ילדים שהוא, ניר ברקת, לא רואה אותם, והם אינם מעניינים אותו.
במקום מודעות בחירות, בהם מוצג הלבוש השחור של האדם החרדי כאיום, יש לצאת במסע נגד מי שמשחיר את פני החינוך בירושלים. לידיעת ראשי רשימת מרץ-עבודה אני אהבתי את הלבוש השחור של הסבא רבא שלי, יש לי סימפטיה אישית לבגד בשחור של היהודי החרדי, אני רק סולד ממדיניות הצבועה בשחור של ניר ברקת.
