מצבנו האמיתי בעולם

השר בנט צוטט בסוף השבוע בראיון לרשת זרה באומרו כי "האירנים לא בונים מאיץ ניוטרונים כדי להכין פופקורן". כך מדווה האתר "כיפה". האתר מסביר, כי הראיון של בנט הוא חלק מהמתקפה הדיפלומטית של ישראל, כדי לחשוף את התרמית האירנית, בעקבות נאום נשיא אירן רואחני. הדברים של בנט אמורים לשמש כלהקת חימום לקראת נאומו של נתניהו בתחילת שבוע הבא בניו-יורק. יש לקוות שרמת הטיעונים של יתר הדוברים מטעם הממשלה, יהיו קצת יותר אינטליגנטים ומשכנעים, אחרת עלולים מסעי ההסברה המתבקשים לגרום לנו נזק חמור יותר. אבל זה לא מפליא. מזה שנים סובלת ההסברה הישראלית מנכות קשה שנובעת מחוסר יכולת לשכנע את העולם בעמדות שלנו. מאז 1967, מדיניות החוץ של ישראל בכל מה שקשור לסכסוך עם הפלשתינים נמצאת בעמדת התגוננות. העולם לא יכול לקבל ולא יקבל לעולם מצב של מדינה אחת כובשת את שטחיה של מדינה אחרת. שתי אינתיפאדות, פיגועי טרור בשטחים ובעולם, 11 בספטמבר ועוד מעשי זוועה איומים, לא שכנעו את דעת הקהל הקובעת באירופה שאנו צודקים. במשך שנים, במיוחד בתקופת נתניהו, ישראל משחקת את הצד של הקורבן, הנפגע, זו השוחרת לשלום, אבל לא מוצאת פרטנר מתאים. בנושא האירני, ישראל תיחשב בעתיד כמי שהניע את העולם להתחיל לפחד, ומן הסתם יימצאו ההיסטוריונים שיחלקו לנו שבחים, אבל זה רק בעוד 50 שנה אולי. בינתיים בירושלים ממשיכים לסרב להבין כי הדיפלומטיה בעידן המאה ה-21 לא יכולה להתמודד עם תמונה אחת ב-CNN של חייל על נגמ"ש חמוש בשטחים וילד קטן לידו. צודק, נכון או לא, זה לא משנה. הדיפלומטיה הישראלית חסרה את אותם כוחות שמגייסים אויבנו, שמנצלים כל אירוע, כל תהליך כדי לסובב את מצלמות העולם נגדנו. לא יעזרו מאות ראיונות, סרטים שנעלה ליו טיוב באיחור רב, קמפיינים שנבצע בעזרת הפייסבוק. לטרוריסטים יש צבאות של טוקבקסיטים ויחצנים, שכירי חרב שמצליחים להביא את התמונות הנכונות למהדורות המרכזיות. אין להסיק מכך שאנחנו לא עושים כלום, אבל העשייה שלנו בתחום ההסברה, מונעת מזה שנים ללא מנהיג, ללא שר חוץ, ללא דמות שהעולם מוכן להקשיב לה, כמו למשל אבא אבן בזמנו. את ביבי כולם אוהבים לראות, בגלל השפה הרהוטה שלו, בגלל היכולת שלו להעביר מסרים בצורה ויזואלית. אבל מחיאות הכפיים שהוא יגרוף גם בשבוע הבא יישארו בסופו של דבר באקווריום האטום של מסדרונות ולא יקדמו אותנו לשום מקום.

מדברים בחו"ל פונים למרכז המפלגה

ההסברה הישראלית בחו"ל נופלת שוב ושוב במלכודת הדבש שאנחנו כורים לעצמנו: היא באה לידי ביטוי עם שרים כמו בנט וחבריו לבית היהודי, שמתראיינים בחו"ל, אבל מדברים אל הקהל שלהם בירושלים. כאילו שהם צריכים לשכנע אותנו שוב ושוב באיזה צד של המפה הם נמצאים. הסיפור האירני של 2013 בניגוד ל-2012, הוא סיפור של קרב על דעת קהל. פה אנחנו מראש בעמדת חולשה. בעוד שהנשיא רוחאני הצליח לשכנע - להוליך שולל - את דעת הקהל, ישראל מגיעה לאו"ם עם מסר שלילי שנועד להכפיש את הדובר, את המדינה שלו ואת מה שאמר. לישראל, לפחות ככל הידוע עד עכשיו, אין שום מסר חלופי. הסיפור הסורי, המעורבות הרוסית, העלו שוב את הדיפלומטיה לראש סדר העדיפויות. הקהל בארה"ב אירופה ובכל העולם, מעדיף דיבורים במקום יריות. גם אנחנו. אובמה ידע היטב שויתור בסוריה יביא אותו להתמודד עם הסוגיה האירנית ביתר שאת. שם, הוא מבין, הוא כבר לא יכול להמשיך לאיים מבלי לעשות משהו. נאומי הלכאורה פיוס של רוחאני נתנו לו וליתר המדינות חבל כדי לרדת מהעץ הגבוה שכולנו טיפסנו עליו. אובמה יודע שלהפעיל כוח הוא תמיד יוכל, מה שלא נכון אם הוא יעשה זאת בטרם מיצה את המו"מ. אותו, לא צריך לשכנע שאסור להתרשם מדברי רוחאני ולכן הקו שנתניהו הולך להעלות בשבוע הבא, הוא שגוי במידה רבה, או לחלופין מצב של חוסר ברירה. נתניהו יגיד לעולם "שלא יעבדו עליכם". העולם מבין זאת, אבל עדיין מעדיף לראות מה יעשה רוחאני, איך הוא יממש את הר הציפיות שהוא יצר בעצמו, מדעת או שלא מדעת. שורה תחתונה: הסיבוב האירני הנוכחי באו"ם חשף שני דברים מרכזיים:

• חולשתה של ישראל בכל מה שקשור להסברה ודיפלומטיה ציבורית מודרנית, המבוססת לא מעט על תקשורת פתוחה;

• מצבנו האמיתי בעולם. הסיפור הפלשתיני-ישראלי מעניין את המעצמות ואת דעת הקהל בעצימות נמוכה. ברגע שעולים על הפרק נושאים כבדים יותר כמו סוריה ואירן, הסיפור הפלשתיני-הישראלי ישלם את המחיר, כי ממילא אף אחד לא מוכן להצדיק אותנו, ויש מיליוני אנשים בעולם, שלא מצליחים להבין איך סכסוך כזה לא מצליח להיפתר אחרי 40 שנה.

בשבוע הבא יחזור נתניהו לירושלים, יספר עד כמה הציג את צדקתנו הלאומית, אבל יבין היטב שאובמה כבר לא יוכל להיות יותר הבורר הנטרלי, אלא במקרה הטוב השוטר הטוב שמייעץ לאזרח מה לעשות, אחרת הוא כבר לא יוכל לעשות שום דבר. אילו אני במקום נתניהו, הדבר הראשון שהייתי עושה מייד לאחר חזרתי, זה להנחות את צוות המו"מ עם הפלשתינים להתקדם כמה צעדים קדימה, להפתיע את העולם ובכך אולי להסית את הזרקורים מאירן למשך זמן מה. הסיכוי שזה יקרה זהה לסיכוי שמחר יירד שלג בתל אביב.