פורום אלפרדו
יואב יצחק - אחד העורכים הנועזים בתקשורת הישראלית - הסכים לארח באתר החדשות שלו,
מחלקה ראשונה, את הספר,
ניצחון בסבירות נמוכה, שמרכז את מחקרי מלחמת יום הכיפורים, שכתבו אנשי פורום אלפרדו בעשור האחרון.
הפורום, שצמח מתוך הפורום לאזרוח תחקירי קרבות ולקחי מלחמה, מנסה לעשות מה שהממסד - הביטחוני והאקדמי - אינם עושים: לחקור את מלחמת יום הכיפורים, ולהבינה. הרבה מאוד בידוי ראיות והסתרה אופפים את המלחמה, ולאו-דווקא בשל ביטחון שדה. אחרי ארבעים שנה נותרו מעט מאוד סודות, והם אינם מעניינים מחקרית, למרות שהנם כמוסים, כיוון שלא יתרמו להבנת המלחמה.
בספר,
"ניצחון בסבירות נמוכה", יש כעשרים מחקרים, שכתבו וערכו לוחמים וחוקרים. רובם חדשניים וביקורתיים. נטורי קרתא של הממסד הביטחוני אינם אוהבים גישה כזו, ומגיבים, כצפוי, בהתקפות אישיות - חלקן מתוך קנאה (ולא מתוך קנאת סופרים), וחלקן מתוך אי-נכונות ותיקה וידועה לקבל ביקורת.
עכשיו, אחרי שיפורסם הספר - אני שואל את עמיתיי ואת עצמי, לאן? האם להמשיך בחקר מלחמת יום הכיפורים (למשל, לא נגענו כלל בחזית הצפון), או לחקור מלחמות אחרות? כיוון שהדברים בפורום נעשים בהתנדבות, למרות התנגדות הממסד.
מדף ספרי המלחמה בעברית דל ומבזה - לא רק על מלחמת יום הכיפורים. רוב הספרים הנם עיתונות, שלא התעלתה מעבר לזמנה, או מורשת קרב, שנועדה לתמוך בבידוי הראיות וביצירת המיתוסים. יחידות רבות, מערכות וקרבות חשובים לא זכו לתיעוד ולהנצחה - גם בגלל מחדלי המעורבים, מפקדים ולוחמים, שעברו לסדר-היום וחלקם מבכים כעת את השכחתם.
די הופתעתי לראות שמעריב אכן פרסמו בערב יום הכיפורים כתבה קשה של
אייל לוי, ובה ראיון עמי ועם עמיתיי לפורום על מחקרי המלחמה ומשמעותה.
לא רק אני הופתעתי. "זה שכותבים עליכם - זה חידוש מרענן" - כתב לי אלי - "קטן אמנם, ולא מספיק. אך לעומת מה שהיה לפני כמה שנים, זו התקדמות גדולה. חלק מהדיבורים אני זוכר, כמעט מלה במלה, שאמרתם אותם בדיונים בפורום.
"עדיין רבים מדי אינם מאמינים בכם. אני מקווה, שלא נגיע למצב-ביש, ויגידו שצדקתם".
סוגרים בלבד
כמו עסק שמגיע לפשיטת-רגל, ממשל אובמה הולך לקראת סגירה - כיוון שנכשל בפעולה הראשונה של ממשל - השגת תקציב למימון פעילותו. זה ציון-דרך, המסמל את דרכו של חדל-האישים, שנבחר פעמיים לנשיא, ולא הצליח אלא לעורר מהומות ואי-סדר עולמי - למרות שהתקשורת הישראלית מעריצה אותו וסוגדת לו.
לפי החוק האמריקני, מתחילה שנת הכספים באחד באוקטובר, ויש להעביר תקציב עד אותו היום; ולא, נסגר הממשל, כיוון שאין מימון לפעילותו.. כלומר, באין תקציב מאושר, מאחד באוקטובר אין ממשל. המשרדים סגורים, ועובדי הממשל - כולל אנשי צבא - לא יקבלו שכר.
סגירת הממשל הנה צעד נדיר, שמלמד על הגעתו לאין-מוצא, או על הנהגה כושלת. חקיקה הנה מעשה של פוליטיקה - תכססנות, תחכום וגמישות פשרנית גם יחד. מעט מאוד ממשלים הגיעו למצב הזה. אשתקד לא הצליח אובמה להעביר את התקציב, והתפשר עם הקונגרס (הנשלט על-ידי רוב רפובליקני) על קיצוץ רוחבי בתקציב, כדי שיאושר התקציב הקודם. השנה ניסה להתחכם, ונכשל - כמו בשאר מעשיו.
עכשיו, כשארצות-הברית הולכת לבחירות-המשנה (שבהן נבחרים כל הצירים לקונגרס ושליש מהסנאטורים), ינצלו שני הצדדים את הכישלון המחפיר בתעמולתם, ויאשימו זה את זה. לדעתי, זו הייתה אחת הסיבות להתנגדות העיקשת של אובמה לכל פשרה שהוצעה.
האם ההיסטוריה חוזרת?
אורי הייטנר מאורטל כתב בבלוג שלו, שחיזורי אובמה אחרי הנשיא האירני הינם ציון נפלא למלאת 75 שנה להסכם מינכן. "אחרי, שוב נושבת במערב רוח מינכן - רוח של פייסנות, רפיסות, חולשה, כניעות ו'שלום אך שווא'" - כתב הייטנר - "כאז כן עתה, הרוח הזאת משותפת להנהגה ולציבור. אלא שאז היה צ'רצ'יל מנגד. והיום?"
באותו האופן, הליכת
בנימין נתניהו, ראש ממשלתנו, לקאנוסה, כדי לפגוש את אובמה, התעמלן האיסלאמי סטי; וכדי לשאת נאום ריק מתוכן ומחשיבות בפני מועצת הלא-כלום-שמום בניו-יורק - נראית לי כציון מדהים למלאת עשרים שנה לפשע אוסלו וכהכנה לחזרה על ההזיה הטיפשית דאז. בה בעת, הפיתה הלא-אפויה לבני וח"כ
שלי יחימוביץ.מחזרות במרץ בלתי-נלאה אחרי חבורת ג'יי-סטריט - יהודים אמריקניים, המובילים את עוכרי ישראל.
האם ההיסטוריה חוזרת?
קָפֶאוּן יהיה קדוש
למרות שזה עניין לכאורה רק של קתולים - חיילים משוחררים מדתות שונות תומכים במאמץ להביא להכריז על הכומר אמיל קָפּאוּן, שהיה איש דת בצבא האמריקני, ונרצח במחנה שבויים בקוריאה הצפונית במלחמת קוריאה, כקדוש של הכנסייה הקתולית.
לפני כמה חודשים עיטר אותו הנשיא אובמה במדליית הכבוד לאחר שבתום המלחמה עוטר הכומר קפאון בצלב השירות המצוין על תעוזתו בקרבות ובמחנה השבויים, שהביא לרציחתו בידי שוביו.
שבויים, שהיו עמו במחנה, סיפרו על הנהגתו הרוחנית, שהפיחה בהם עוז להתנגד לשוביהם, שניסו למנוע מהשבויים כל פעילות דתית. קפאון גם גנב משוביו אוכל עבור חבריו השבויים. התנהגות הכומר הייתה לזרא בעיני הקומוניסטים - עד שהחליטו לכולאו בלי אוכל על גבעה ליד המחנה, ושם גווע בשנת 1951 ברעב.
אנדריטאה אמברוסי, נציג האפיפיור, שחוקר כעת את מעלליו של קפאון, הופתע לקבל עדויות של לא-קתולים ושל מי שעזבו את הכנסייה הקתולית אודות הכומר קפאון. אם החקירה במעשי קפאון תעלה, כי נרצח כיוון שעסק בפעילות רוחנית, ולא רק משום שהתנגד לשוביו - תיפתח הדרך להכרזתו כקדוש. חבריו ליחידה ולשבי סיפרו, כיצד למרות הקשיים בשדה הקרב ובמחנה השבויים שימש להם מנהיג רוחני, והמרה ללא-הרף את הוראות השובים.
אבוי
מרטין אינדיק - יהודי, שהתנדב להיות אחד מהתליינים, שמבצעים את מדיניות אובמה נגד ישראל, ומונה לנציג אובמה בשיחות ישראל עם הרשות הפלשתינית - אמר בוועידת ג'יי סטריט, כי לנשיא האמריקני "מחויבות עמוקה לישראל".
אינדיק הוסיף, "הנשיא מאמין שפתרון העימות (בין ישראל לפלשתינים) הוא אינטרס אמריקני. זה אחד משני האתגרים הדיפלומטיים הגדולים שלו בשנים הבאות". כנראה, אחרי השמדת ישראל, האתגר של אובמה יהיה הקמת חאליפות איסלאמיסטית בכל רחבי העולם.
מעניין, תמיד היו יהודים, ששירתו בששון את אויבי עמם. אין פלא, שבתפילת עמידה נכללה קללה נגדם.
