כך מתנהלת המדינה (חלק א')

אני פרשתי לגימלאות משרות המדינה בשנת 1982 בתנאים שזיכו אותי בגימלה, אם כי מוקטנת (31%) החל מאותה שנה. מאז לא היה לי קשר עם המשרד שממנו פרשתי או עם גימלאיו, ואת ההזמנה ל"הרמת כוסית" (בזמננו הייתה לסיבת הזמנה כזו רק משמעות אחת...) שאני מקבל פעמיים בשנה אני מעביר מיד לפח האשפה. בשנת 2000 קיבלתי הזמנה לאסיפה כלשהי של הגימלאים, ושלא כדרכי החלטתי להשתתף בה. באסיפה זו נודע לי במקרה שגימלאים אחרים מקבלים בגימלתם תוספת שנקראת "תוספת כוננות" שאני לא מקבל. הגשתי תביעה לקבלת תוספת הכוננות בגימלתי, זו הגיעה לבית הדין הארצי לעבודה ולהלן פסק דינו בקיצור נמרץ:

• התוספת משולמת בצורה לא חוקית.

• לו התוספת הייתה משולמת בצורה חוקית, גם אני הייתי זכאי לקבלה.

• מכיוון שהיא משולמת בצורה לא חוקית, איני יכול לתבוע אותה.

• אם אני טוען לאפלייתי, מה שאני יכול לעשות זה לפעול כדי להפסיק את תשלומה לאחרים.

• מכיוון שתביעתי נדחתה, עלי לשלם למדינה (שנקבע שהוא העבריין בסיפור) 3,500 שקלים הוצאות משפט.

פסק דין זה, שנכתב ע"י השופטת אלישבע ברק, שהייתה אז סגנית נשיא ביה"ד הארצי לעבודה, התבסס על פס"ד "מכונן" של בג"ץ שנקרא "חוקה לישראל" שנכתב ע"י אהרן ברק, ועל פניו לא נראה שהיה ניתן לערער עליו (יותר נכון לעתור נגדו לבג"ץ), ומשמעותו עבורי הייתה פרידה לעולמים מ"תוספת הכוננות". פסק דין זה היה אולי חוקי אבל בוודאי לא צודק, ודרקוניותו התבטאה בפסיקה שעלי לשלם למדינה 3500 שקלים הוצאות משפט, שנקבעה כעבריין בסיפור. כאן המקום להסביר נקודה משפטית: לפי חוק "שירות המדינה גימלאות" גימלאי זכאי לקבל גימלה לפי השכר של עובד פעיל שדרגתו כדרגה שהייתה לגימלאי בעת פרישתו. במילים אחרות, אם מוסיפים למשכורתו של עובד פעיל תוספות שונות שזכאיות להיכלל בפנסיה, גם הגימלאי זכאי לקבל אותן בגימלתו גם אם הוא לא קיבל אותן כשהיה עובד פעיל. תוספת זכאית להיכלל בפנסיה רק אם הממשלה אישרה זאת. תוספת הכוננות הנ"ל לא אושרה ע"י הממשלה ולכן נקבע שהיא איננה חוקית. נקודה נוספת: קשה מאד לתקוף פס"ד של ביה"ד הארצי לעבודה בבג"ץ, אבל אם פונים לרשויות בנושא כלשהו הכרוך בקיפוח, ואלה לא עונות - ניתן לעתור לבג"ץ. התוספת הלא-חוקית - משולמת לכל הגימלאים עברו שש שנים מאז שניתן פסה"ד הנ"ל, ונודע לי, שוב במקרה, שלא רק שלא הפסיקו לשלם את התוספת הלא-חוקית, אלא שמקבלים אותה גם גימלאים - בעצם כל הגימלאים - שפרשו לאחר מתן פסק הדין הנ"ל. זה כבר עיצבן אותי לגמרי. פניתי ליועה"מ לממשלה ולממונה על תשלום הגימלאות במשרד האוצר וביקשתי את הסברם. כמובן שלא קיבלתי מהם שום תשובה, ואז שלחתי להם אתראה שאם לא יענו לי אאלץ לפנות לבג"ץ. גם זה לא עזר, ואז הגשתי עתירה לבג"ץ (בג"ץ 4500/11 - כל מי שיש לו גישה לאתרים המשפטיים יוכל לעיין בהחלטות שהתקבלו בתיק הזה - כשאני מדבר בגוף ראשון, כוונתי שעשיתי זאת בעצמי, ללא עורך דין). מכיוון שתוספת הכוננות איננה חוקית, לא הייתי יכול לתבוע אותה לעצמי, והדבר היחיד שיכולתי לדרוש זה להפסיק את תשלומה לאחרים - בדיוק כפי שקבע בית הדין הארצי. ההיגיון שלי אמר שהעתירה הזו תיצור לחץ ל"הכשרת השרץ", ואז, כשהוא יהיה כשר, גם אני אהיה זכאי לקבל את התוספת בגמלתי, כפי שקבע ביה"ד הארצי לעבודה. (במאמר מוסגר יצוין שהתוספת הזו מהווה בערך שליש מהגימלא החודשית). בקשות דחיית מועד חוזרות ונשנות העתירה הוגשה לפני למעלה משנתיים. לפי סדר הדין בבג"ץ, המדינה הייתה אמורה להגיב עליה, אבל התגובה היחידה שלה הייתה בקשות דחיית מועד חוזרות ונשנות שבסופן השופט אשר גרוניס, נשיא ביהמ"ש העליון, שדן בתיק הזה, הוציא צו על תנאי. פירוש הדבר הוא שאחרי שיש צו על תנאי, המדינה צריכה להתגונן ולנמק מדוע לא יוצא הצו שביקשתי. לפני כשנה התקיים דיון ראשון בעתירה. בדיון אמר השופט גרוניס שאם עותר מגיש עתירה, עליו להודיע עליה לכל מי שעלול להיפגע ממנה. במילים אחרות, עלי היה להודיע עליה לכל הגימלאים, וזאת כאשר המדינה סירבה לומר לי אפילו כמה גימלאים מקבלים את התוספת וכמה לא מקבלים אותה. (בדיון הראשון שהתקיים מסרה המדינה ש-389 גימלאים מקבלים את התוספת ו-15 לא מקבלים אותה. ואז שאל השופט גרוניס את נציגת המדינה "למה לא תשלמו ל-15 שלא מקבלים אותה?" ותשובת המדינה הייתה "אלה (כלומר אלה שכן מקבלים את התוספת) נתנו את מיטב שנותיהם למדינה" (כלומר המדינה מחליטה באופן שרירותי למי היא משלמת ולמי היא לא משלמת את התוספת). אגב, אני משוכנע שאף אחד מ-389 מקבלי התוספת אינו יודע שהוא מקבל תשלומים לא-חוקיים, וכן ש-14 הגימלאים האחרים שלא מקבלים את התוספת אינם יודעים שמקפחים אותם ומפלים אותם לרעה. מאז אותו דיון עודכנו המספרים ומסתבר שמתוך 424 גימלאים במשרד שממנו פרשתי, 5 גימלאים לא מקבלים את תוספת הכוננות מהסיבה שתפורט להלן. למחרת הדיון הנ"ל החליט השופט גרוניס שהמדינה תמסור הודעה לגימלאים על קיומה של העתירה. מטרת ההחלטה הזו הייתה כפולה: א. לקיים את החוק, ו-ב. להפעיל לחץ על המדינה, באמצעות לחצם של הגימלאים שהתוספת עלולה להישלל מהם, שתסדיר את העניין. למרות שעברה מאז כבר יותר משנה, המדינה לא שלחה את ההודעות. לפני כ-3 חודשים התקיים דיון שני בעתירה ושם גער השופט גרוניס בב"כ המדינה על כך שהיא הפרה ומפרה את החלטת ביהמ"ש. נעשה שוב אתנחתא להסבר משפטי: לפי "חוק יסודות התקציב", אם מגלים שיש תשלום לא- חוקי בגוף מתוקצב, קיימות רק שתי אפשרויות: להפסיק את התשלום ולדרוש השבה של מה ששולם או להכשיר את התשלום (רטרואקטיבית ומעכשיו והלאה). ואכן בפרשת "השוטרים הרבנים" התברר שתוספת לימודי הרבנות שהם קיבלו הייתה בלתי חוקית ובפסק דין של בג"ץ שניתן בעניין זה נקבע שהמדינה חייבת להפסיק מיד תשלומים לא-חוקיים אחרת היא מועלת בשליחותה, אבל בענייננו הסתבר שהמדינה משלמת כבר עשרות שנים תוספת לא-חוקית, מתוכן כשנתיים וחצי "בחסות" בית המשפט העליון. ההסכם החדש מייתר את העתירה? בשלב מסוים, אחרי הדיון הראשון, הצטרף לעתירה כמשיב נוסף ארגון סגל המחקר במערכת הביטחון, קרוב לוודאי בעקבות בקשת הפרקליטות, כדי לדאוג כביכול לאינטרסים של חבריו. עד שהוא הצטרף כמשיב, לא ידעתי כלל על קיומו של ארגון זה שאני חבר בו... כתוצאה מהגשת העתירה שלי חתמה המדינה על הסכם קיבוצי חדש עם העובדים במקום שבו עבדתי, ולפי הסכם זה מבטלים את תוספת הכוננות ומכלילים אותה בתוך תוספת אחרת (מוגדלת בשיעור הביטול) שהיא "תוספת חוקית", אלא שהסכם זה לא חל על גימלאים בהווה אלא רק על עובדים שיהפכו לגימלאים בעוד שנתיים. המדינה טענה שבעקבות ההסכם החדש, העתירה שלי "התייתרה", אלא שהשופט גרוניס לא נפל בפח. מההסכם הקיבוצי מסתבר שבמקום העבודה הנדון היו שתי תוספות כוננות: האחת, "תוספת כוננות הסכמית" ששולמה לכל העובדים הפעילים (וכאמור לעיל, כמעט לכל הגימלאים) והיא פונקציה של דרגת העובד, והשנייה "תוספת כוננות ייעודית", המשולמת למי שבאמת עושה כוננויות. מי שעשה כוננויות בפועל קיבל בפועל את שתי התוספות - בקיצור, "ישראבלוף" בהתגשמותו. מאז שהוגשה העתירה עברו כמעט שנתיים וחצי והמדינה טענה כל הזמן ש"בקרוב" ו/או "בעוד חודש" הבעיה תוסדר. לאחרונה חלה התפתחות מסוימת בתיק כאשר ב"כ המדינה ברוב חוצפתה טענה מראש בבית המשפט העליון שגם אם התוספת תוכשר - אני לא היה זכאי לה, וזאת בניגוד לפסה"ד של ביה"ד הארצי לעבודה, שלו התוספת הייתה משולמת כחוק, גם אני הייתי זכאי לה. ההודעות לגימלאים עליהן החליט ביהמ"ש לא נשלחו, והעתירה המשיכה להתקיים. הודעות כוזבות מטעם המדינה שנתיים וחצי אחרי שהוגשה העתירה, ובעקבותיה, כמצוין בדברי ההסבר להחלטה, החליטה הממשלה להפוך את תוספת הכוננות לתוספת קבועה, קרי תוספת שמותרת לשלם בגימלה, אך אליה וקוץ בה, בעצם שני קוצים: הראשון, ההחלטה התקבלה ב-3.9.13 ואין לה תוקף רטרואקטיבי, משמע כל תשלומי העבר הלא-חוקיים נשארים בידי הגימלאים והם לא הוכשרו. דבר זה עומד בניגוד לאמור בחוק "יסודות התקציב" (ראה לעיל) ובחוק "עשיית עושר שלא במשפט" הקובע שלאדם אין זכות להחזיק בכסף שהוא קיבל מבלי שהיה זכאי לקבלו. הקוץ השני הוא שבהחלטה ישנו סייג האומר שזכאי לקבל את תוספת הכוננות בגימלתו רק מי שקיבל אותה במשך שנתיים כשהיה עובד פעיל. סייג זה הופך את ההחלטה לבלתי חוקית בעליל מכמה סיבות: לפי סעיף 8 לחוק "שירות המדינה גימלאות", הגימלאי מוצמד בגימלתו לעובד פעיל שדרגתו כדרגת הגימלאי כשפרש גימלאות. במילים אחרות, הגימלאי זכאי לקבל בגימלתו את כל התוספות "הכשרות", קרי שיש זכות לקבלן בגימלה, גם אם הוא לא קיבל אותן כלל כשהיה עובד פעיל. דבר זה גם מוסבר היטב בפס"ד בג"ץ 608/88 מפי השופט אהרן ברק. ביה"ד הארצי ידע שלא קיבלתי את תוספת הכוננות לפני פרישתי (הדבר מצויין במפורש בפסק דינו), ובהתחשב בעובדה זו קבע שהדבר היחיד שמונע ממני לקבל בגימלתי את תוספת הכוננות הוא היותה בלתי חוקית. הסייג האמור בדבר "תקופת אכשרה" של שנתיים, נועד איפה לעקוף את פסה"ד של ביה"ד הארצי ולהפר אותו, ולפי הפסיקה, הסדר, הסכם, החלטה ואפילו חוק, לא יכולים לשלול רטרואקטיבית זכות שיש לגימלאי. אחרי החלטת הממשלה בעקבותיה הגישה המדינה "הודעת עידכון" שבה טענה ב"כ המדינה שהעתירה "התייתרה". אני הגשתי תגובה וטענתי שהחלטת הממשלה איננה חוקית. השופט גרוניס זימן דיון ל-30.9.13. עד לאותו תאריך הגישה ב"כ המדינה בעתירה זו כעשרים בקשות דחיית מועד מסיבות שונות ומשונות, כולל, העובדה שהיא צריכה לצאת לחופשה משפחתית. כולן, למעט אחת, נענו. כן מסרה ב"כ המדינה בעתירה זו מספר רב מאד של הודעות כוזבות, לפני בזמן ואחרי הדיונים שהתקיימו בעתירה.

ב-30.9.13 ניתן פס"ד בעתירה והוא נתון להלן:

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4500/11 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופטת ד' ברק-ארז העותר: ד"ר אהוד פינקלשטיין נ ג ד המשיבים: 1. הממונה על תשלום הגימלאות /הממונה על השכר, משרד האוצר 2. ארגון סגל המחקר במשרד הביטחון, ברפאל ובמשרד ראש הממשלה עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כ"ו בתשרי התשע"ד (30.9.2013) בשם העותר: בשם המשיב 1: בשם המשיב 2: בעצמו עו"ד יעל בר לב עו"ד אשר סלע

פסק-דין

1. העותר הינו גימלאי של הוועדה לאנרגיה אטומית. בעתירה שהגיש הוא ביקש שהמדינה תפסיק לשלם לגימלאים של הוועדה תוספת המכונה "תוספת כוננות". העותר לא נמנה על אלה המקבלים את התוספת. טענתו של העותר כי יש להפסיק לשלם את התוספת התבססה על פסק-דין של בית הדין הארצי לעבודה שקבע כי תשלום התוספת אינו חוקי (ע"ע 106/03 מיום 19.9.2004). בעתירה הוצא צו על תנאי. 2. לאחרונה החליטה הממשלה להכשיר את תשלום התוספת הנזכרת. זאת בהמשך להמלצה של ועדת שירות המדינה. משמע, התשלום של התוספת שלא היה לו בסיס בדין הפך לתשלום חוקי. עם זאת, העותר ועוד מספר קטן של גימלאים אינם זכאים, לפי הנטען על-ידי המדינה, לתשלום התוספת, שכן אינם עומדים בתנאים שונים. 3. מכל מקום, משהגורמים המוסמכים החליטו להכשיר את תשלום התוספת אין עוד מקום לעתירה, שכאמור מיועדת הייתה להביא להפסקת תשלום התוספת, בהיותה בלתי חוקית. מכאן שדין העתירה להימחק. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שנראה כי העתירה הייתה מוצדקת לכאורה בעת הגשתה. כמו-כן העתירה הביאה לכך שתשלום שנעשה שלא כדין הפך לתשלום כדין. זאת ועוד, התנהלותה של המדינה במהלך חייה של העתירה לא תאמה את המצופה, ולוּ מן ההיבט הדיוני. 4. בנסיבות שצוינו מחליטים אנו לבטל את הצו על תנאי ולמחוק את העתירה. עם זאת ראוי שהמדינה תשפה את העותר בסכום משמעותי, זאת נוכח התנהלותה וכן עקב העובדה שהעותר פעל-אף כעותר ציבורי והביא כאמור לכך שהתשלומים הבלתי חוקיים הפכו לחוקיים. העותר זכאי לתשלום הוצאות בסך 30,000 ש"ח. מיותר לומר שלעותר שמורות מלוא הזכויות והטענות, לרבות טענות על כך שהחלטת הממשלה אינה חלה לגביו, והוא רשאי להגיש הליך נוסף בפני בית הדין לעבודה. ניתן היום, כ"ו בתשרי התשע"ד (30.9.2013), בנוכחות העותר ובאי-כוח בעלי הדין. ה נ ש י א / ש ו פ ט / ש ו פ ט ת ברור מפסק הדין הנ"ל שהוא סיים את פרק א' בסיפור, ואתמול התחיל פרק ב', עם הגשת תביעה מחודשת לבית הדין לעבודה. אני משאיר לקורא להסיק בעצמו את מוסר ההשכל מהסיפור.