בכך תמה השיחה הראשונה בין דני לבין מרציאנו.
כל איש פנה לדרכו. דני - בחזרה למשרדו; מרציאנו - בחזרה לתאו. מרציאנו סיפר בתאו שהוא מרוצה מן הבחירה שהוא עשה. גם דני שמח על הלקוח החדש שלו. הוא צלצל לרינה וסיפר לה. היא הפכה יותר ויותר לשותפת-סוד שלו. הוא נתן בה אמון מוחלט.
הוא ידע שאין כל סיכוי שהיא תבגוד באמון שהוא נותן בה.
לא בגלל מה שקרה ביניהם ערב קבלתה לעבודה, אלא משום שהיא הייתה כזאת. משתוקקת להצלחה - ויודעת שדני הוא הכרטיס הבטוח לעולם שכולו אורות מנצנצים ותהילה אין-קץ.
דני הופיע למחרת בבית המשפט בשעה שהמשטרה ביקשה להאריך את מעצרו של מרציאנו. השופט אלון אלקיים, צעיר למראה, איש-פרקליטות לשעבר, היה יותר מבוגר מדני בשנתיים-שלוש.
הוא מונה לתפקידו זמן-מה קודם לכן. דרכו בפרקליטות נחסמה, למרות עלייתו המטאורית בתחילת הדרך, ולכן הוא הציג את מועמדותו לשיפוט. בפרקליטות שמחו על שהוא בחר בדרך הזאת - ומיהרו ללחוץ על הכפתורים הנכונים כדי שהמינוי יעבור חלק.
אשתו של השופט אלקיים, לבנה, בת למשפחה שמוצאה בסוריה, שהייתה צעירה ממנו בעשר שנים, פחות או יותר, ביקשה פעם, עוד לפני שבעלה התמנה לשופט, להתמחות במשרדו של דני - אבל הוא סירב.
הוא לא רצה אז שבמשרדו תעבוד עורכת-דין שנשואה למי שעובד בפרקליטות - זה עלול ליצור מערכת-יחסים של ניגוד אינטרסים. זה גם יכול היה להפר את האיזון העדין שדני ניסה לקיים כל העת; בין המותר לבין האסור, ביחסיו מול רשויות אכיפת-החוק. עם אשתו של מי שעובד בתוך המערכת, זה יכול היה להיות יותר מדי מסוכן.
בשלב כזה או אחר היא עלולה, שלא במתכוון, בהיסח-הדעת, לפלוט משהו בבית - ולגרום להתפוצצות-רבתי. אמות-המידה שלה גם היו, כנראה, שונות מאלה של דני. מה שהיא ספגה בבית, מבעלה, בוודאי לא היה דומה למה שדני היה מצפה ממנה שהיא תעשה; כלומר, לעקם פה ושם את החוק לטובת המטרה הנכספת.
לבני-הזוג היו שני ילדים קטנים מאוד - ודני חשש שלבנה לא תוכל להתמסר לעבודה כפי שהוא ציפה מעובדיו; למעשה, כמו שהוא עצמו נהג.
מאוחר יותר, התברר לו שהוא לא עמד על כל הניואנסים שבאישיותה של אשת-השופט אלון אלקיים. היו בה, בלבנה, גם יסודות של שובבות ומרדנות מתגרה שאותם היא גררה, כנראה, מבית הוריה. אביה, כך התברר לדני, היה פעיל בנעוריו בפעילות מחתרתית אנטי-סורית. חלק מחברי הקבוצה נתפסו והוצאו להורג. אביה של לבנה הצליח לברוח משביו - ולהגיע ארצה ביחד עם אשתו-לעתיד שהייתה סייעת שלו בפעילותו למען הקהילה היהודית בסוריה.
דני אהב תכונות כאלה אצל נשים, אבל עדיין הוא סבר, שהוא שקל נכון בעניין זה. בעת שאשתו של השופט אלון אלקיים - אז, עדיין, איש פרקליטות - פנתה אליו, דני ביקש להיות זהיר. "צריך לחשוב על הכל לפני שמקבלים עובד חדש לעבודה", דני הסביר לעצמו את ההחלטה, "זה איננו משרד רגיל - ומה שמתרחש, לעתים, בין כתליו, לא תמיד יכול להתקבל על-ידי כל אחד כנורמה מקובלת".
אשתו של השופט אלקיים הבינה את ההתלבטויות של דני - והם נשארו מאז ביחסי-ידידות. לבעלה, לבנה לא סיפרה על הניסיון שלה להתקבל לעבודה במשרדו של דני. היא העריכה שהוא לא היה מקבל את הניסיון הזה בהבנה; בד-בבד, אפשר גם להניח, שהוא היה מקבל בהרבה אי-נחת את הדחייה של אשתו.
דרכיהם של אלון אלקיים ושל דני הצטלבו פעמיים בעת שהוא, עדיין, עבד בפרקליטות - והוא יצא חבול בשתי הפעמים. זה לא היה באשמתו - אבל דברים כאלה לא שוכחים.
דני סייע ללבנה להתקבל לעבודה במשרד של חבר שלו, מי שמתעסק בסילוקם של חייבים לבנקים מדירותיהם. דני תיעב את מה שחברו עושה לחייבים. הוא זכר מחזות לא-נעימים מימי ילדותו - אבל לבנה הייתה אסירת-תודה. זה לא היה בדיוק מה שהיא רצתה לעשות בתחום המקצוע שהיא למדה, אולם נוכח הקשיים הרבים שבמציאת מקום-עבודה כלשהו במשרדי עורכי-דין, היא חשבה שדני עשה למענה מעל ומעבר.
לבנה, בעלת החזה הקופצני, הערנית, מי שחיוכה השובבני לא השאיר הרבה מקום לדמיון באשר לכוונותיה, אפילו שקלה בסתר ליבה 'להעמיק' את אסירות-התודה שלה לדני - אבל דני לא רצה בזה. "יותר טוב להשאיר את זה ככה", הוא אמר בליבו. "זה ישתלם יום אחד".
- "למה שלא ניפגש איזה יום לכוס קפה...?" ביקשה פעם לבנה לדעת, כשהיא לא מותירה הרבה מקום לטעות באשר לכוונותיה.
- "חבל לקלקל ידידות טובה..." מיהר דני להסתייג.
- "קצת מבאס, לא...?", חייכה לבנה בעגמומיות-מה.
- "תאמיני לי, יותר טוב ככה..."
- "בגלל שבעלי שופט...?"
- "לא. בגלל שאני חרא של בנאדם - ולא כדאי לך להסתבך איתי... את ילדה טובה..."
- "הופה, דווקא בגלל זה בא לי לשתות איתך קפה..."
- "לא יודע... חבל..."
לימים, שמע דני שלבנה אינה לגמרי נאמנה לבעלה. השמועה אמרה שהיא מקיימת מערכת-יחסים עם שופט המכהן בעיר אחרת - אבל לשמועה הזאת לא נמצא כל ביסוס של ממש. "לשם מה לה", חשב דני, תוך שהוא מגחך בינו לבינו, "להחליף שופט בשופט, מה הטעם?" עם זאת, דני הבטיח לעצמו, לבדוק בבוא היום את הדברים יותר לעומק.
תמיד טוב לדעת דברים כאלה. אם אישה של שופט, אחת שהוא מכיר מקרוב, משתובבת לה - אין שום סיבה שהוא לא ידע על כך. כשרוחו הייתה טובה עליו, דני תמיד אהב להיזכר בסיפור הזה.
אבל באותו שלב, בעת הדיון בשאלת הארכת מעצרו של מרציאנו, מעייניו של דני היו נתונים לשופט אלקיים עצמו - ולא לאשתו השובבה. אם היא באמת מתפרפרת, כמו שהשמועה אומרת, עם שופט אחר או עם סתם פרחח מן הרחוב, זה באמת לא יכול להשפיע על מה שקורה כרגע באולמו של השופט אלקיים. מרציאנו, הלקוח החשוב שלו, רוצה במלוא תשומת-הלב, ודני עמד לתת לו אותה.
השופט אלקיים השתכנע שיש יסוד כלשהו לחשדות של המשטרה והוא האריך את מעצרו של מרציאנו ביומיים נוספים לאחר דיון שהיה ארוך ונוקב.
דני ידע שזה השלב שבו לעורך-הדין יש אפשרות לעשות רושם על באי אולם-המעצרים. טיעונים הכורכים את זכויות-היסוד של האזרח באלה של החשוד, תמיד נשמעים טוב. מרימים קצת את הקול ומטיחים בשוטר שעומד על דוכן-הטוענים שהמשטרה לא עושה את תפקידה במהירות הראויה כפי שמתבקש מן העובדה שאזרח הטוען לחפותו נתון במעצר. אפשר גם לטעון שאין חשש להימלטות מאימת הדין או לשיבוש הליכי-החקירה ושאפשר להסתפק במעצר-בית כחלופת-מעצר.
הטיעון, שהפגיעה בזכויות-היסוד של החשוד צריכה להיות מידתית, צריך להישמע תוך הרמת-קול ובפנים המביעים דאגה מיוסרת. בשלב הזה אין הרבה יותר מה לעשות. השופט מסתכל על חומר-החקירה שבשלב הזה לא מצוי בידיו של הסניגור, אלא רק בשלבים הרבה יותר מאוחרים של ההליך המשפטי, לאחר שמוגש כתב-האישום, ומחליט אם יש או אין מקום ליתן למשטרה קרדיט נוסף.
בדרך כלל, מבקש השופט מן השוטר המופיע בפניו להתקרב אל דוכנו ודורש ממנו, בלחישה, כמובן, שיסביר לו מה כתוב במסמך כלשהו שעליו הצביע השוטר קודם לכן.
הלחישות האלה די מעצבנות את העצור הנוגע בדבר - ואת סניגורו. בני המשפחה היושבים באולם-המשפטים על הספסלים שנועדו לקהל מביעים בלחש-רועש למדי את מורת רוחם מן ההתלחשויות האלה שלא מאפשרות, למעשה, לדעת מה באמת אוצרת המשטרה בין ראיותיה נגד יקיר-ליבם.
דני שמכיר היטב איך פועלת המערכת לא התרגש יותר מדי מן ההתלחשויות בין השוטר לבין השופט אלקיים, אם כי תנועות הגוף שלו העידו על מורת-רוח, כדי שחבריו של מרציאנו בשורות-הקהל יבינו שהוא לא שלם עם מה שקורה. דני ניסה בכל כוחו ליצור את הרושם בקרב היושבים באולם המשפטים שמתנהל מאבק של ממש על שחרורו בערבות של מרציאנו.
- "נכון", אמר איש המשטרה, "אין עדות מסייעת, חיצונית, אובייקטיבית, לעדות המרכזית".
- "אז למה אי-אפשר לנהל את החקירה כשמרשי ממתין בביתו לתוצאותיה?", ביקש דני לדעת.
- "אנחנו חוששים שאדון מרציאנו ישבש את החקירה אם הוא יהיה משוחרר", קבע השוטר, "אתה בוודאי מכיר אותו לא פחות טוב ממני - ויודע מה יכולותיו...".
- "כן. אבל אדון מרציאנו לא מכיר את מי שהעיד נגדו וגם לא את מי שאמור, כביכול, לסייע לו..."
- "אל תיתמם... הוא מכיר גם מכיר... תסמוך עליו..."
- "באמת...?"
- "אני לא צריך לספר לך את מי אתה מייצג..."
השופט אלקיים הניד בראשו לעבר דני, כמבקש לדעת אם באמת דני מכיר את מרציאנו, כמו שהשוטר הציג זאת, אולם דני לא הגיב למנוד-הראש של השופט אלקיים. הוא זכר את מה שקרה יום קודם לכן בבית-המעצר, בעת שהוא שוחח עם מרציאנו.
הפיקוח ההדוק ששלטונות-הכלא קיימו על מרציאנו בוודאי מעיד על-כך שיש משהו בדבריו של השוטר. "למה בכלל צריך להסתבך בדיון הזה על יכולותיו של מרציאנו לחבל בחקירות של המשטרה", חשב לעצמו דני, "השוטר הרי מיד ישלוף את גיליון ההרשעות הקודמות של מרציאנו". לא מן הנמנע שגם איזה דוח סודי על מידע מודיעיני שיש לגביו יישלף מתוך תיק המשטרה - ואז דני יצטרך להתחיל לנפק כל מיני הסברים שהשופט אלקיים, בהיותו איש פרקליטות לשעבר, לא יקבל.
שתיקה רועמת בשלב הזה, תוך הבעה של מורת-רוח מעצם העלאת הנושא, עדיפה על-פני כל ניסיון להציג את מרציאנו כשה תמים בעוד, שלמעשה, מדובר בטורף מן הסוג הכי-מסוכן. דני, המנוסה, ידע ששתיקה טובה, לעתים, מדיבורים מיותרים. לא תמיד הלקוחות מבינים את זה. לפעמים הם אפילו דורשים את ה'שואו' שלהם בבית המשפט. לקוחות כאלה דני לא אוהב. אבל לפעמים אין ברירה. צריך לקיים את דרישת 'ההמון'. הנזקים שנגרמים ללקוח במקרים כאלה הם כמעט בלתי-הפיכים.
שאלה מיותרת, או אמירה שלא במקום, נשארות בפרטי-כל והן יכולות להיות מוצגות אחר-כך במהלך המשפט. רק סניגור לא-מנוסה, או אחד שמפחד מתגובת לקוחותיו, חוטא באי-זהירות מן הסוג הזה. דני לא היה, לא זה ולא זה, אבל לעתים לא נותרו בידו הרבה ברירות. דרך הביניים שהוא סיגל לעצמו כללה, בין השאר, הבעות-פנים ותנועות-ידיים, שהראו לצופים בספסלים האחוריים, שהוא לא מרוצה ממהלך הדברים. בדרך כלל, זה שירת את מה שדני רצה להראות ללקוחותיו - ולאוהדיהם בקהל.
בסופו של הדיון, שמתקיים תמיד כשכל הקלפים, בשלב הזה, בידי המשטרה, הרצל מרציאנו יצא מרוצה מאולם בית המשפט - בדרכו חזרה לבית-המעצר. גם הוא הרי מכיר היטב את מגבלותיו של עורך-הדין בדיונים מן הסוג הזה - אולם הוא תמיד מצפה שמי שמייצג אותו ירים את קולו ויטען ללא חת שמרשו חף מפשע ושהמשטרה סתם נטפלת אליו. והפעם, סניגורו, כך חשב מרציאנו, עשה עבודה טובה. עובדה שאפילו השופט אלקיים קצת היסס לקראת סוף הדיון. הוא אפילו לא היה בטוח, כך התרשם מרציאנו, שיש מקום בכלל להארכת מעצר. המשטרה ביקשה תקופת מעצר בת תשעה ימים.
השופט אלון אלקיים הורה על הארכת מעצר בת יומיים בלבד שבסיומה תצטרך המשטרה לבוא עם חומר ראיות הרבה יותר מבוסס. לא סתם רכילות של אימא של קטינה, שיש בליבה הרבה על מרציאנו בגלל סיבות אחרות, שדני יכול היה רק לשער מה הן, אלא עם ראיות של ממש. הסיכוי שזה יקרה היה, כמובן, קלוש למדי. חבריו של מרציאנו כבר ידאגו לכך. העדה המרכזית נגדו, היחידה, למעשה, תקבל ביקור קצרצר, וכל 'אי-ההבנות' יבואו על מקומן בשלום.
לא מן הנמנע שהיא גם תקבל חבילה עטופה בנייר עיתון שבה יהיו מגולגלים לא-מעט שטרות שעליהם יופיע המספר מאתיים.
- "בית המשפט צריך לשלוט בהתפתחות החקירה", קבע השופט אלקיים.
- "בדיוק כך..." מלמל דני לעצמו מתוך כוונה שגם השופט אלקיים ישמע.
- "אני שמח, אדון בן-אור, שאנחנו רואים עין בעין...", חייך השופט אלקיים לעבר דני.
- "תמיד, אדוני...", התיז דני בחזרה.
- "יופי, אז אני יכול להמשיך בהקראת החלטתי..."
הנוכחים באולם-המשפטים לא החמיצו את חילופי-העקיצות בין הסניגור לבין השופט. המנוסים שבהם הבינו שהן מעידות על קשר טוב בין השופט לבין הסניגור. עם זאת, השופט אלקיים נהג, כמו שמרבית חבריו לכס-המשפט, גם אלה שלא באו משורות הפרקליטות או המשטרה, נוהגים בשלב הזה של ההליך המשפטי.
הוא ריפד את החלטתו בכמה מילים שנוגעות לזכויות-יסוד של האזרח במדינת-חוק, כגון הזכות לחירות, תוך שהוא מפלבל בעיניו במעין אקט של אין-ברירה. "טוב, אדון שופט", אמר לעצמו דני, "עשית לי את הבוקר".
גם חבריו הרבים של מרציאנו שהגיעו לדיון נשמעו מרוצים. הם לא החמיצו גם את העובדה שהשופט אלקיים 'עשה הרבה כבוד' לעורך-דין של מרציאנו. דני ידע להעריך את זה.
הנה עוד סיבה לאיפוק שהוא נהג כלפי אשתו של השופט אלקיים.
לבנה, אולי, לא הייתה מתאפקת ומספרת לחברה שלה - וכך או אחרת שמועות תמיד פושטות לכל עבר; במיוחד כשמדובר בקהילה מצומצמת של עורכי-דין ושופטים.
מרציאנו עמד בראש ארגון מסודר, רב-זרועות, וחשוב היה, שגם הוא ירגיש שמי שמייצג אותו עומד איתן על שתי רגליו באולם בית המשפט, ושהשופט מאזין בקשב רב לדבריו.
רבים עבדו בשביל מרציאנו במישורים שונים.
הכל תקתק בארגונו למשעי. רק אחד או שניים, ובהם אחותו, ברכה, ידעו על הרכבם של התאים השונים או על סוגי פעילותם. המידור היה כמעט כמו במוסדות רשמיים של המדינה. אם מישהו נתפס הוא יכול לספר, לכל היותר, על מה שעשו חברי-התא שלו. שום דבר מעבר לכך. הסיכוי לכך, כמובן, הוא לגמרי אפסי - אבל גם אם קורה פנצ'ר, רק התא הבודד נופל. לכל הארגון, כארגון, לא קורה כלום.
יותר מזה, החברים בתאים השונים הכירו רק דמות אחת; את זו שחילקה הוראות לביצוע - ושילמה את הכסף למבצעים.
איש לא הכיר את מרציאנו. קראו עליו בעיתונים - אבל אף אחד לא ידע שהוא קשור לתא כזה או אחר.
פעם שאלו את דני באחד הפאנלים שהתקיימו באולפן טלוויזיה אם יש פשע מאורגן בישראל - והוא טען שלא. "למה שדווקא בשטח הזה תהיה מדינת-ישראל 'מאורגנת'", ניסה דני להתלוצץ עם המנחה. התשובה שלו הייתה, כמובן, רחוקה מן האמת. ארגונו של מרציאנו, לדוגמה, היה מאוד מאורגן. שום דבר לא השאירו שם ליד המקרה. כך, לפחות, זה היה שם עד לעת האחרונה.
- "היית על הכיפאק. סוף-סוף עורך דין שלוקח ברצינות את תפקידו", טפח בחור גדול-ממדים על גבו של דני ודחף לידו חבילה מגולגלת של מזומנים. הרבה שטרות היו שם. דני לא ספר. בשביל מה, הוא שאל את עצמו. כסף קל. ישר לכיס.
- "ניפגש בעוד יומיים", קבע דני והפליג לדרכו.
יומיים לאחר מכן, מרציאנו שוחרר ללא ערבות בהסכמת השוטר שהופיע בבית המשפט. מי שישב על כס-המשפט כבר לא היה השופט אלון אלקיים. השופטת ציפורה רביב ישבה על כיסאו של השופט אלקיים. דני לא הכיר אותה. היא מונתה זה מקרוב לתפקידה מתוך שורות הפרקליטות. ככל שהיה ידוע לו היא כיהנה שם באגף האזרחי.
ניסיונה בפלילים לא היה, כנראה, רב, לכן, דני שמח על שהפעם לא התקיים דיון של ממש. הוא לא רצה להתחיל להתכתש עם מי שלא מכירה את כללי-המשחק.
רינה שמעון-ברק התלוותה הפעם אל דני.
החברים של מרציאנו היו מאוד מרוצים ממה שהם ראו. הם גם אהבו את דרך ההתנהלות של דני והם גם אהבו את מי שהתלוותה אליו. רינה, לבושה במכנסיים שחורים, טופפה לידו על כפכפיה, כפולות-הסוליה - ולחצה את ידיהם של כמה מן החברים של מרציאנו שעמדו לידה. היא לבשה מכנסיים שחורים צמודים מאוד לגופה. חולצתה הלבנה הבליטה בדיוק את מה שהיא רצתה.
חבילה נוספת של שטרות מגולגלים נדחפה לידו של דני בשעה שמרציאנו ושניים מחבריו יצאו מבניין בית המשפט לעבר מכונית המרצדס שהמתינה להם בתוך תחנת המוניות שממוקמת מול פתח-היציאה. אף אחד מבעלי המוניות לא העז לומר לנהג המרצדס לזוז מן המקום.
הסדרן בתחנה הכיר את המרצדס והורה לנהגים שלא לנזוף בנהגה על שהוא תופס מקום של מונית - וחונה, למעשה, במקום אסור.
פעם בכמה שבועות הסדרן היה מקבל תשלום מסוים מאחד מאנשיו של מרציאנו - וכך זכתה המרצדס שלו לחסינות. מקום חנייה 'שמור' על חשבון האזרחים שומרי-החוק.
דני לא החמיץ את המחזה.