כשלמדתי באוניברסיטת קולומביה בסוף שנות השבעים, לא דמיינתי שאשוב לקמפוס שלושים וחמש שנה מאוחר יותר, ואחזור לשבת בשיעור לימודי ליבה, שבו סטודנטים דנים בקבוצות קטנות ביצירות המופת של תרבות המערב. אפילו כסטודנט לתואר ראשון, הבנתי שלימודי הליבה של קולומביה משנים אותי, נוטעים בי תשוקה מתמדת לטקסטים קלאסיים ולכתביהם של הוגים דגולים. אבל גם בחלומותיי הפרועים ביותר לא חשבתי שיבוא יום ואעמוד בראשות תוכנית דומה במוסד האקדמי הראשון בישראל שבנוי לפי מודל ה- Liberal Arts College. ובכל זאת היינו שם לפני כמה שבועות, בחזרה על כסאות הסטודנטים בקמפוס. הרכבנו משלחת בת עשרה חברי סגל של המרכז האקדמי שלם, וביקרנו בשניים מהמוסדות האקדמיים הנחשבים ביותר באמריקה:
קולומביה וסנט ג׳ונז. ישבנו שם במשך כמה ימים עמוסים כדי ללמוד מהטובים ביותר ולהביא את פירות הידע הזה לסטודנטים הנבחרים שיהוו את השנתון הראשון של המרכז האקדמי שלם.
קולג׳ סנט ג׳ונז באנאפוליס מנהיג תוכנית ללימודי ספרות מופת מ-1939, ויש לו חזון ברור לגבי תפקידה. אחד מנשיאיו לשעבר כתב (בשפה מיושנת מעט מבחינה מגדרית) על היעדים הנשגבים שהקולג׳ מציב לבוגריו:
״בוגר הקולג׳ יהיה מסוגל לחשוב בבהירות ובצורה רבת-דמיון, להבין אפילו טקסטים קשים ולהתענג עליהם, לכתוב היטב ולַעִנְיַין. במשך ארבע שנים הוא ישהה במחיצתם של הוגים דגולים ויחלוק עמם את בעיותיהם במידה גדלה והולכת של הבנה. הוא יוכל להבחין בחדות בין ידיעותיו לדעותיו.
כתוצאה ממגעו הרצוף עם הטקסטים הטובים ביותר שנכתבו בתולדות האנושות, הוא יפתח סלידה מיצירות נחותות, רדודות והמוניות. הוא ישאף לפעול כאזרח אחראי, ויקפיד למלא את חובותיו האזרחיות לא פחות משידאג לעמוד על זכויותיו. הוא יכיר בערכה של החרות, בעבורו ובעבור אחרים... ביחד עם חרות מבורות, מתאווה ומדעה קדומה. שכן, במובן עמוק, הוא עצמו יהיה אדם חופשי. הוא אמור להיות חבר טוב יותר, בן-זוג טוב יותר, הורה טוב יותר; זו דרכם של אנשים חופשיים. בקיצור, הוא יהיה מוכן טוב יותר לחיים; וכאשר שעתו תגיע, בין כתוצאה ממחלה ובין כתוצאה מאסון אזרחי או ממלחמה, הוא ייטיב לדעת כיצד למות; זו דרכם של אנשים חופשיים״.
באחד הערבים בסנט ג׳ונז התהלכתי בקמפוס, שהיה חשוך ונטוש. כל הסטודנטים היו בסמינר — שיעור המתנהל בקבוצות של עד עשרים משתתפים הדנים בספר מופת. האיליאדה. ספר שמואל. הגל. יכולתי לראות מבעד לחלונות את הסטודנטים יושבים סביב שולחנות לצד שני מנחים, כאשר לפני כל אחד מהם מונח רק ספר אחד.
על המקום חפפה, ואינני משתמש במלה הזאת בקלות, הילה של קדושה. משם המשכנו לניו-יורק, לקולומביה, בחזרה למדשאה שעליה קראתי לראשונה את ״ספר המדינה״ של אפלטון, ליד הספרייה שבה התמודדתי לראשונה עם כתבי קאנט. מי שמקשיב לחברי הסגל בקולומביה כאשר הם מסבירים את החשיבות המתמשכת של לימודי הליבה, שומע ביטויים כמו ״הבעיות הנצחיות של ההווה״. ״רעיונות שעמדו במבחן הזמן״. ״חיים פנימיים עשירים במידה מספקת״. שיטות הלימוד בקולומביה שונות מאלה שבסנט ג׳ונז, וגם רשימת ספרי המופת שונה מעט. אבל המהות דומה: כיתות קטנות שבהן מתנהלות שיחות אמיתיות.
ההערצה ליצירות. הכבוד שרוחשים זה לזה כל המשתתפים. קולומביה וסנט ג׳ונז מדגימים, בקנה מידה גדול, את מה שהמרכז האקדמי שלם מקווה להביא לירושלים. פרט לכך שאנו מתעניינים באוצרות התרבות היהודית לא פחות מאשר באוצרות התרבות המערבית. הסטודנטים שלנו צריכים להכיר את כתבי הפדרליסט, אבל גם את הוויכוחים שהתנהלו ומתנהלים בתוך המחשבה הציונית.
בהתחשב במקום שבו אנחנו חיים, עליהם להכיר גם את האסלם. מובן מאליו שעליהם לקרוא את ג׳ון לוק ואת ג׳ון סטיוארט מיל, אבל הם חייבים להכיר גם את הדברים שיש למסורת היהודית לומר על ממשל וחברה, הגינות וצדק, על חיים שנבחנים בזכוכית מגדלת ועל חיים טובים.
האם נצליח, בקדוֹשה שבערים, לשחזר את אותה הילה של יראה וקדוּשה שחופפת על הספרים בסנט ג׳ונז ובקולומביה? האם נצליח להראות זה לזה, וגם לסטודנטים שלנו, מה קורה כאשר לימודים אקדמיים מתנהלים באווירה משחררת של ענווה וכבוד הדדי? אנחנו חייבים לנסות.
זוהי האירוניה העצובה שבמצב החינוך במדינה היהודית: אנחנו, עם הספר, הקמנו מדינה שבה אם אדם רוצה לעבור חוויה לימודית שבמהותה היא שיחה ארוכת-שנים, המתנהלת בקבוצה שקוראת את אותם ספרים, נתקלת באותם רעיונות גדולים, ודנה עליהם — הרי שעל אותו אדם לנסוע לחו״ל. לקולומביה, לאוניברסיטת שיקגו, לאוניברסיטת ייל או לסנט ג׳ונז.
לא עוד. לעם הספר יש עכשיו מוסד אקדמי שבלבו תתנהל שיחה מתמשכת לאורם של רעיונות גדולים. מי יהיו המשוחחים? אנשים שונים מאוד מתלמידי השנה הראשונה באוניברסיטת קולומביה בסתיו 1977 . ביולי האחרון הזמנו את הסטודנטים למרכז שלם לערב היכרות בלתי רשמי. זמן קצר לאחר שהכרזנו על הפסקה במועדון הסטודנטים, הם בחרו לצאת החוצה. מצאתי אותם שם, חצי שעה מאוחר יותר, יושבים במעגל על הדשא. צעירים במכנסיים קצרים ובראשים גלויים, לצד צעירים בכיפות. צעירות במכנסיים לצד צעירות בחצאיות. רובם רווקים, מיעוטם נשואים. לא מעט קצינים בצה״ל, ולא מעט מתנדבים בכמה וכמה ארגונים נפלאים. שני חרדים. אנשים שגרים מעבר לקו הירוק, ואנשים שאינם חוצים אותו.
ועדיין, מה יש להם במשותף? הם רוצים לקרוא בעמקות ובזהירות. הם רוצים ללמוד כיצד לכתוב היטב. הם רוצים לחשוב זה עם זה, וללמוד זה מזה. הם רוצים להתמודד עם ״הבעיות הנצחיות של ההווה״, והם בחרו במרכז האקדמי שלם כמקום לעשות זאת.
עמדתי בפינה מרוחקת, ולא יכולתי להאזין לשיחה שניהלו על הדשא בערב ההוא, אבל מדי פעם שמעתי פרצי צחוק שעלו מהמעגל: בתוך כל ההבדלים, נוצרה תחושה של מפעל משותף. זוהי תמונה מושלמת, כך חשבתי, של מה שהמדינה היהודית זקוקה לו.
מיום ראשון הקרוב, קריית מוריה בירושלים תשמש בית לערכים שמשגשגים כפי שנעשה באוניברסיטת קולומביה כבר מאה שנה. קולומביה נטעה ברבים מאתנו את התחושה שרעיונות הם דבר חשוב, שהוגים מעמיקים צריכים לשמש לנו בני לוויה לחיים; אנו מייחלים לכך שהבוגרים של שלם ייצאו מקרית מוריה עם מערך דומה של מחויבויות. כפי שקולומביה מקווה שרעיונות דגולים יסייעו לעצב אומות גדולות, כך אנו מקווים כי שלם ייהפך לזירה שבה המסורת היהודית תיפגש עם המסורת המערבית; לזירה שבה תפיסות שונות של מדינה, לאום, צדק, הגינות, מחויבות ופתיחות יתחרו על לבבותיהם ועל נאמנויותיהם של כמה מהצעירים המוכשרים ביותר בישראל.
הם יעבדו קשה מאוד. הם יבססו טיעונים על רעיונות, אינטואיציות על ידע, חידושים על מחויבות, חזונות של העתיד על הבנה של העבר. הם יתווכחו, אבל גם יקשיבו. הם יִלְמדו, אבל גם ילַמדו.
הם יעשו זאת מפני שהדבר יהפוך אותם לאזרחים טובים יותר, לחברים טובים יותר, לשותפים-לחיים טובים יותר. הם יעשו זאת מפני שישראל זקוקה לכך באופן נואש. הם יעשו זאת מפני שבאנו לכאן כדי להיות ״עם חופשי בארצנו״, ומפני שבסופו של יום, זו דרכם של נשים וגברים חופשיים באמת.