לא לחינם ה"רוח המנשבת" נגד דת ועם
ישראל שוב מגיעה מ"גרממיה של אדום". הפעם זו ברית המילה. בתחילה זה היה בית המשפט הגרמני ש"ריחם" על העוללים היהודים (באיחור של שבעים שנה ומעלה...) ולאחר שהפרלמנט הגרמני - בלחץ יהודי מסיבי, חוקק "חוק עוקף בג"ץ" בנושא הרי שפתאום צצה שוב "חוקרת" גרמניה ומנסה לא רק לפסול את ברית המילה בארצה אלא בכל אירופה. לא במקרה מתעוררת השנאה לדת ישראל בארץ הזו שדם היהודים רווי עמוק באדמתה - מימי מסעי הצלב ועד השואה המרה וצמיחתם המוחדשת של הארגונים הנאצים בה. זוהי המהות של העם הגרמני והגמרא הביאה זאת כבר לפני אלפיים שנה.
במסכת מגלה בשס נרשם כי "גרממיה של אדום" אינה עמלק וכי היא תביא אסון לעולם בכלל וליהודים בפרט כש-360 כיתרי המלוכה שלה יתאחדו ואח"כ במיוחד, כשתחבור לרומי. פירושו של רש"י הקדוש - שחי בימים שגרמניה הייתה מחולקת לאות נסיכויות לא משמעותיות באירופה, היה כי הכוונה היא אומנם לעם הגרמני שיסודו בעמלק והוא אינו עם רגיל אלא עם של ארס והרס מיוחד ויש ליהודים להיזהר מהם יותר מכל אומה אחרת.
לימים הסתבר כמה התיאור הזה היה מדויק. אותם "360 כיתרי" של "גרממניה של אדום" לא היו אלא 360 הנסיכויות הגרמניות שאיחד אוטו ביסמארק תחת ממלכת פרוסיה ואילו שתי מלחמות העולם שבאו מגרמניה הוכיחו כמה פירושו של רש"י היה מדויק. אך בנקודה היהודית היה הפירוש הזה נורא יותר. הכתוב במסכת מגילה מדגיש כי היהודים יסבלו במיוחד כאשר אותה "גרממניה של אדום" תחבור לרומי , ולראיה במלחמת העולם השנייה בא האסון על עם ישראל כאשר הנאצים ימ"ש מגרמניה התאחדו עם איטליה הפשיסטית, והאפיפיור שישב ברומא לא במקרה שתק לנוכח הזוועה.
למרות שדברי התורה כתובים ומפורשים מדור לדור הרי שרק מעטים מגדולי ישראל מבחינים בדקות הבנתם בדברים הללו עד כדי פעילות מעשית. בתחילת המאה ה-20 ביקר בארץ ישראל הקיסר הגרמני וילהלם השני והגיע לעיר הקודש ירושלים. ארץ ישראל הייתה תחת שלטונם של הטורקים שהיו בני בריתם של הגרמנים באותם ימים. מנגד, יהדות גרמניה הייתה אז שיא פריחה ה"תרבותית" ובשיא התבוללותה , כאשר יותר ויותר יהודים הגדירו את עצמם "גרמנים בני דת משה". הכורת עדיין לא איים על היהודים בגרמניה של אותה תקופה. ואז, כמו שנהוג אצל היהודים בכל ארץ וארץ, הכינו יהודי ארץ ישראל את קבלת הפנים לקיסר הגרמני ואת הניגון המיוחד ששמו "הנותן תשועה למלכים".
בראש ההכנות היהודיות עמדו הרבנים של הישוב היהודי בארץ ישראל דאז, ה"ראשון לציון" הספרדי - ה"ישא ברכה" (הרב יעקב אלישר) והרב האשכנזי לעדה החרדית , הרב שמואל סלנט, ועימם כל הרבנים היהודיים מלבד רב אחד חשוב ושהיה מספר שניים במעלה בעדה האשכנזית , לאחר הרב סלנט - הרב יוסף חיים זוננפלד. בישוב של אז נדהמו משום שדווקא הרב זוננפלד היה ידוע בדרשותיו נגד כל ערעור יהודי כנגד השלטון הטורקי , ובבחינת העמידה על "לא לתגרות באומות העולם". הגר"ח זוננפלד נחשב לזה שיצר תמיד קשרים של "דרכי שלום" עם הערבים ולימים (לאחר מלחמת העולם הראשונה) הוא גם היה חלוץ המפגש ההיסטורי עם האמירים פייסל וחוסיין בעבר הירדן המזרחי.
הרבנים והציבור הופתעו מהתנגדותו של הגר"ח זוננפלד דווקא, ועוד משעלה החשש לשלומם של היהודים - אם האחרונים לא ישתתפו בקבלת הפנים. הרב זוננפלד נימק את התנגדותו בהסתמך על אותה גמרא במסכת מגילה וטען כי "לא יוצאים לקראת מלך עמלק" , ואח"כ הוסיף את הציווי לדורות שנצטווינו על מחיית עמלק , להבדיל משאר אומות העולם ששלטונן מחייב אותנו עד בוא משיח צדקנו. הגר"ח זוננפלד נותר במיעוט, הרבנים יצאו לדרך קבלת הכבוד ואילו הרב זוננפלד נותר לבדו בביתו באותו יום שבו התקבל הקיסר בכבוד המלכים ע"י הישוב היהודי בארץ הקודש. כעבור פחות משלושים שנה הבינו בני הישוב הישן - אשכנזים כספרדים, את מה שטען הרב זוננפלד: הנאצים ימ"ש עלו לשלטון ב"נרממיה של אדום".
גם כיום מתבקשת הבנה כזו - ובמיוחד מרבני ישראל. כמו סיפור "פילגש בנבעה" לעומת הלוי שהכין לשבט דן את "עגל הזהב" אך העם דרש את כבוד הפילגש ולא את כבוד ה', הרי שגם כאן מוסרים חרדים ודתיים את הנפש נגד "החזרת שטחים" וב"עד העלייה להר הבית" (האסורה מדאורייתא...) אך כאשר פוגעים במצווה היסוד הראשונה של עם ישראל - מה שמבדיל אותנו מן הגויים, ברית המילה, הרי שהלשונות נאלמות ל"נימוס פוליטי" במקום לצאת למחאות והפגנות ולהבין שזו מלחמה מבחינת מחייתו של עמלק. וכמו שאברהם אבינו ובנו ישמעאל - בפרשת "לך לך", היו הראשונים לקיים את המצווה הזו הרי שאין כיום ברירה אלא להתאחד עם המוסלמים באירופה כנגד סכנת הכורת, חס ושלום, על ברית הקודש, שלימים שוכללה ע"י בריתו של יצחק אבינו, שאביו לא שאלו רשות לכך.
רוב המתפלמסים היהודים - כולל רבנים ו"מסבירנים" חרדים, מנסים לטעון ולהביא "הסברים רפואיים" כדי שהגויים יבינו שאנחנו לא פחות "מלומדים" מהם אבל הסיבה האמיתית אינה "בריאותית" או "רפואית" אלא "משביעו שבע ומרעיבו רעב". הורדת התאווה בקיום המילה (וישנם מחקרי גויים שגם שטוענים כך...) זו הסיבה לברית המילה. היהודי צריך משחר ילדותו לכוון לשמה במוחו ובגופו להמשך זרעו ולא להצטרף אל תאוות העולם שרק לצרה הן באות לעולם ולניסיון של היצר הרע. ואת זה צריך לומר בגוו זקוף לאומות העולם כי זהו ההבדל בין ה"עם הנבחר" לשאר אומות העולם ואילו לעמלק יש תפקיד בכל דוקר ודור לנסות את ישראל בהורקת המצוות ואח"כ , חס ושלום, להכות בו בשל כך עם רשות עליונה. כך זה התחיל בהתבוללות בגרמניה ונגמר באצים ימ"ש וכך זה - חס ושלום, עלול לחזור כיום כאשר הכורת של ברית המילה מגיע גם הוא מאותה "גרממניה של אדום".